פרשנות מצטטת על ישעיהו נג:ג

האמים לפנים וגו' אתה סבור שזו ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה, אבל לא זו היא, כי אותם רפאים הורשתי מפני בני לוט והושבתים תחתם. רפאים היו נחשבים אותן אמים כענקים הנקראים רפאים על שם שכל הרואה אותן ידיו מתרפות. אמים על שם שאימתם מוטלת על הבריות. לשון רש"י. (רש"י על דברים ב׳:י״א) וכן כתב (דברים ב׳:כ׳) ארץ רפאים תחשב אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא שנתתי לאברהם. ואני תמה בדברי הרב: למה יפרש לנו הכתוב בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם? אם לומר שאינה ראויה לישראל ואינה מן הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, והלא הכתוב אינו אומר אלא כי לבני לוט נתתיה ירושה (דברים ב׳:י״ט) לומר שאף על פי שהיתה מנחלת אברהם הקב"ה נתנה לבני לוט בעבור אברהם, וכמו שכתב רש"י (רש"י על דברים ב׳:י׳) עצמו (רש"י על דברים ב׳:ה׳) שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך אתו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא. ועוד שהרב בעצמו כתב בעשו עשר עממים נתתי לו לאברהם שבעה לכם וקיני וקנזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר, אחת מהן לעשו והשתים לבני לוט, ואם כן הרי ארץ עמון ומואב והר שעיר מנחלתו של אברהם היא על כל פנים, ולמה הקב"ה אומר למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ הרפאים של אברהם? מה בין קיני וקנזי וקדמוני לרפאים? ועוד כי רפאים ישבו בה לפנים (דברים ב׳:כ׳) לומר שהיא שלהם והם היושבים בה לפני כל אדם כמו לפנים הארץ יסדת (תהלים קב כו)? אבל פירוש הפסוקים הפך מדברי הרב, כי בעבור שאמר הקב"ה למשה: אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה, יספר הכתוב כי הארץ ראויה לזרע אברהם לולי שנתנה לבני לוט, ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורם כענקים ולכך יקראו אותם המואבים אמים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם, והנה השם עשה נס לבני לוט לכבוד אברהם ויכלו להם וירשום מפניהם, ואין ראוי לגזול מהם הארץ אשר נתן ה' להם במעשה נס. יחשבו לשון חשיבות ומעלה, כמו נבזה ולא חשבנוהו (ישעיהו נג ג) אשר כסף לא יחשבו (שם יג יז) כי במה נחשב הוא (שם ב כב) וכן רבים, ובלשון חכמים "אדם חשוב".
וזהו שסמך הכתוב לזה (דברים ב׳:י״ב) ובשעיר ישבו החורים לפנים יאמר כי בעבור הטעם הזה שהזכיר במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר, כי מלפנים היתה אף היא מן החורים, והיא ממתנת אברהם, כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען שנאמר (בראשית לו ב) "עשו לקח את נשיו מבנות כנען" וגו' "ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי" וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ (שם פסוק כ). וכן יזכיר בכל מקום בנחלת ישראל החוי עם הכנעני בשבעת הגוים כי הוא נמנה הבן הששי בבני כנען (שם י יז). וכן תראה במלחמת אמרפל שהיה נלחם במלך סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצער שהם מלכי כנען והכו את רפאים בעשתרות קרנים והחורי בהררם שעיר (שם יד ה ו) כי החורי והרפאים למלכי כנען היו ויתכן שנקרא חוי על שם שהיה נחש עלי דרך ונקרא חורי על שם חור פתן (ישעיהו יא ח), כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצחר (בראשית מו י) מן וצמר צחר (יחזקאל כז יח) אתונות צחורות (שופטים ה י) וכן יעשו לשבח יכנו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקלות ויקראו אותו ישרון מן תם וישר. והנה אמר כי החורים שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים ובני עשו שהם זרע לאברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שהיו הם עם רב בארצם ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים של אברהם אשר נתן השם להם בכחו הגדול. והנה הנחיל השם כל העמים ההם לזרעו של אברהם: אחד מהם לעשו והשאר לישראל שהוא הבן הבכור ואין ראוי לגזול מעשו את אשר הורישם האלהים כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם הוא יתברך כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם. וכענין שיאמר (ירמיהו יב יד) "עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי" וגו':
וזה טעם כאשר עשה ישראל שהזכיר כאן ועדיין לא נעשה, וכן אמר עוד בבני עמון שהיא מארץ רפאים (דברים ב׳:כ׳) כי גם היא היתה של רפאים בתחלה, והעמונים יקראו להם זמזמים מלשון זממו אל תפק (תהלים קמ ט) אלא שנכפל כלומר עם שלא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.

ואמ׳ למנות ימינו כן הודע, יש לפרשו על האזהרה לאדם להיישיר מעשיו ולהטיב דרכיו. והודע מענין התבוננות כלומ׳ תן לנו לב להתבונן ולהרגיש במיעוט זמננו כענין מה שביארנו בפסוק הודיעני ה׳ קצי (תה׳ לט) ואז נשתדל להסיר לב האבן מבשרנו ולהביא אלינו לבב חכמה. או ר״ל כפי מנין ימינו שהם מועטים כן הוכיחנו כמו ויודע בהם את אנשי סוכות (שופטים ח טז) וידוע חולי (ישע׳ נג). או איפשר לפרש שני הפסוקים על הגלות כלומ׳ מי יודע עוז אפך לשער אורך הגלות הזה והצער שאנו סובלים בו והנה ביראתך עברתך כלומ׳ כל מה שאנחנו יריאים בו הכל לנפשנו יבא [כענין] ותגע עדיך ותבהל (איוב ד) ולא נדע קץ וזמן על זה ולא הודיענו קצנו מתי יהיה ולא נחוש לאריכותו להתיאש מן הגאולה ואז תהיה תכלית כוונתנו לעבדך ולהביא אלינו לבב חכמה. או נפרש לפי׳ זה שתודיענו הקץ ומתי תשלח הנביא אשר רוח בו והוא ענין לבב חכמה להיישיר דרכנו ולהטות לבבנו אליך.

ויחר אף. מליצת ויחר אף הנאמר אצלו ית' הוא לדעתי ענין עכוב ונסיגת אחור פני השגחתו לבלי התראה (צוריקהאלטונג דעס אנליטצעס), ומצאנו לשון אחור ועכוב ע"ד נחי פ"י, וייחר מן המועד (שמואל ב כ׳:ה׳) שהיו"ד חרוקה ע"ד וייטב מן יטב (ע"ש ר"ש ב"מ), דוגמא לזה אמר הרי"קם על לא יחרף לבבי (איוב כ״ז:ו׳) לא יסוג אחור לבבי, כי בלשון ערבי יקרא הדבר הנסוג אחור מנחר"אף, (ע"ש ר"ש ב"מ), וסמוכים לזה מדברי רבותינו שאמרו על ויחר אף ה' בם וילך, גזר עליהם נדוי, והיינו נדוי והיינו הרחקה ופירוד הדבקות, כמו ומתבל ינדוהו, וכמ"ש רש"י על מלת נדה (ויקרא ט"ו) ע"ש ריחוקה ממגע אדם, ומסבה זו נפלו לפגע צרעת: הנה יהיה ענין ויחר אף ה', נסיגת פני השגחתו אחור לבלי הביט בו וכמסתיר פנים ממנו; וענין הסתרת פנים ואריכת אפים הנאמרים אצלו ית' הוא, אם העונות גברו מאד עד שגורמים פירוד דבקות השגתת הש"י על האדם, כמאמר הכתוב עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, הנה מעמד זה נקרא עד"מ הסתרת פנים, כמו אסתירה פני מהם, וכמסתיר פנים ממנו (ישעיהו נ״ג:ג׳), וענינו הסרת השגחתו, וכמאמר המקונן פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם, ר"ל שמצד עונותיהם התילד התחלקות והתפרדות בינם לבין פני השגחתו, וענין הסתרת פנים אינו חלילה כמו שהופך פניו לצד אחר לגמרי, אבל רק כמי שמכסה פניו בצל ידו, באופן שרואה קצת על חברו מתוך הצל, כמאמרם אעפ"י שהסתרתי פני מהם ידי נטויה עליהם להגן שנאמר ובצל ידי כסיתיך (עי' רש"א בח"א שם), וחזרת פני השגחתו להביט בעין טובה וחמלה נקראת עד"מ שוב אפים, כמו ישוב אפך ותנחמני, ר"ל יחזור וישוב אפך ופני רצונך אלינו לנחמנו (אפך אינו הכעס והחמה, אבל מלשון וישתחו אפים ארצה), ומזה הענין ג"כ והרבה להשיב אפו, אינו הנחת הרוגז אבל ענינו ברחמיו המרובים יחזיר הרבה פעמים וישיב פני השגחתו להיטיב ולבלי השחית; ועל עת הסתרת הפנים יאמר הנביא ישעיה ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, כלומר עוד פני השגחתו היא כמכוסה ביד לבלי השגיח בלתי מחיצה מבדלת, כ"א כרואה מבין אצבעות היד המכסים אור פני רצונו ית'; ומליצת ארך אפים ענינה ג"כ לדעתי הארכת פני השגחתו על בריותיו, בל ימהר להסיר מהם השגחתו בהסתרת פנים, וז"ש (עירובין כ"ב) ארך אפים בלשון רבים ארך אף לצדיקים ארך אף לרשעים, כי אף שהטוב צפון לצדיקים לחיי עו"הב, הנה גם בעו"הז לא יעזבם למקרים ופגעים, וגם לרשעים אף שמסבת מעשיהם ראויים להסתיר פנים מהם, הנה מרחמיו על בריותיו יאריך פני השגחתו עליהם להתמידם עוד בחיים אולי ישובו מדרכם (ע"ש רש"י ובתוס' ע"י שפי' מלת אפים כמו וישתחו אפים ארצה, לא לשון אף וחמה המורגל במפרשים), ויתורגם לפי"ז מליצת ארך אפים (נאכזיכטספאָלל, לאנגוויריגער צושויער, בעאבאכטער, וכדומה לאלה ממליצות אשכנזיות), וכן כל לשון חרון אף הנאמר אצלו ית', ענינו גם כן פירוד דבקות פני השגחתו, כי שרש חרר אשר יורה על היובש וחום הבערה עיקר הוראתו מגזרת חור, אשר יורה על הנקב (לאָך), והיינו שנעשה פירוד בדבר המתאחד בעצמותו, וכן כל שנולד בו נחירים ריקנים חלולים נקבים ככברה הונח עליו שם חרה כמו, עצמי חרה מני חרב, עצמותי כמוקד נחרו, נחר מפוח האש, ותוכו נחר, הנה המכוון בכל אלה שלא נפסד בשריפה צורת והרכבת הגשם לגמרי רק נעשה מנוקב וחלל (מירבע), וכן והעצמות יחרו ר"ל העצמות שהם מקשיים נעשו מנוקבים וחלולים, ומזה חרות על הלוחות דהיינו מנוקב מעבר לעבר (כמבואר ברש"פ), וכן העבד הנעשה חפשי מאדוניו נקרא בשם בן חורין ע"ש שנפרד ממאסר והתקשרות העבדות, ולהיות ששם חור ענינו העצמי הפירוד, ומראה הלובן מפזר הראות לכן הונח שם חור על מראה הלבנונית כמו חור כרפס ותכלת, ודבר מאכל שלא הגיע לגמר בשולו כראוי לאכילה נקרא בפי המשורר בשם חרון (תהלים נ"ח) והיינו תבשיל שעודנו חי שלא נגמר בשולו עדיין ואיננו כ"א מנוקב וחלול מצד פליטת לחיותיו שהיו מכונסים תוך נקבי פליטתו, הנה מזה נאמר ג"כ בדרך העיוני לשון חרון אף על התפרדות דבקות פני השגחתו ית'; וכדמות ראיי' שאין בלשון חרון אף במכוון חמום הכעס והחמה, ממ"ש (דברים ל״א:י״ז) וחרה אפי בו ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות צרות וגו', הנה לא ייחס אל חרון אף כ"א העזיבה לבד, ולהסתרת פנים ייחס חריצת משפט העונש, ואם יהיה המכוון בלשון חרון אף חמום הכעס והחמה, הרי הוא עושה רושם יותר גדול מהסתרת פנים לבד, והיה ראוי לייחס העזיבה אל הסתרת פנים, וחריצת משפט העונש אל החרון אף, הנה מזה יראה בעליל דענין חרון אף הוא קל יותר מענין הסתרת פנים וכאמור, ואין במליצת חרון אף שום התפעלות גשמיות ממדה גרועה, וכן ממ"ש (לקמן ל"ב י') הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, יראה שאין במשמעותו חמום הכעס, כי אין טעם שיאמר הניחה לי ואכעיס, כי אם לא חרה אפו עדיין איך יחרה אפו אחרי שיניחנו משה. והבי"ת הבא אחר לשון חרון אף ויחר אף ה' במשה, ויחר אף ה' בם, ביאורם בשביל, כמו ויעבד ישראל באשה, בשביל אשה, בשביל משה, ומוכרחים אנו לזה גם לפירוש האחרים. והנה אמרו רבותינו כ"מ שנאמר חרון אף עושה רושם ואף כאן עשה רושם, כמ"ש רב"ח שלא נתרפא משה לעולם, כי היה אפשר לעשות לו כבוד לרפאותו מכבדות לשון כמו שעשה לו כבוד בקרן עור פניו, וזהו רושם האף שלא רפאהו, וכן דרשו הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא, הוא אבל אתה לעולם לא תתרפא בדבור, וכ"כ רלב"ג חרה אף ה' בו וסרה ממנו השגחת השם ב"ה לשום הדברים בפיו בדברו בשליחותו ושם אהרן למליץ. וכל המפרשים יבינו לשון חרון אף ענין חמום הכעס והחמה העזה לענוש (ענטברעננען דעס צאָרנעס), אמנם להיותו ית' מסולק מכל מקרי הגוף והתפעליות גשמיות, יאמרו שדברה התורה כלשון ב"א. לפי שההמון אינם נכנעים לעבודת ה' כ"א מיראת העונש לכן ידברו הכתובים בלשון המובן לכל העם, וזה אמת, ובכל זאת אין הדעת מתיישבת לתאר אותו ית' במדה שאין ראוי לייחסה לשום שלם במדות בבני אדם, ומכ"שכ כאן שאין מקום אל הכעס והחמה שמניעת משה לא היתה רק מענותנותו, לכן נתתי את לבי לחקור על שרשי מחצב מליצה זו כאמור. ואף אם לא נרצה לנטות מדרך המפרשים בביאור מליצת חרון אף ה', חלילה לנו לפרשו כסמיכת הדבקות, כ"א סמיכת הסבה שממנו, כמו ישועת ה', שפי' הישועה הנמשכת ממנו ית' ע"י סבות ומסובבים, ככה אף ה', הוא סמיכות הסבה, כלומר האף היוצא בגזרתו ית', וע"י סבות אמצעיות יגיע לאדם, וכמבואר בואתחנן בהתאנף ה':

יצוק עליו. כל מפל ומפל יצוק זה על זה אשר לא ימוט ולא יתפרד זה מעל זה, יצוק לשון מוצק והוא ל' עשוי כמו ירוד מן ירד יצוק מן יצק ידוע מן ידע: