כִּֽי־בְשִׂמְחָ֣ה תֵצֵ֔אוּ וּבְשָׁל֖וֹם תּֽוּבָל֑וּן הֶהָרִ֣ים וְהַגְּבָע֗וֹת יִפְצְח֤וּ לִפְנֵיכֶם֙ רִנָּ֔ה וְכָל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה יִמְחֲאוּ־כָֽף׃
מדרש בחדוש
גבעות כבני צאן דרך הטלאים לדלג ולרוץ מעט ואח"כ לחזור אצל אמם. כך היו ההרים והגבעות שמחים כשנכנסו ישראל בארץ כנען כענין שכתוב ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה.
שד"ל
פצחו, קרוב לשרש פצה שענינו פתיחה ובקיעה (ופצתה האדמה את פיה), ומצאנו ואת עצמותיהם פִצֵחו (מיכה ג' ג') ענין בקיעה, וערי הפרזי (דברים ג' ה') שענינו פתוחות ובלי חומה, מתורגם קִרְוֵי פצחיא, ובבנין הקל מצאנו פָצַח רִנָּה (כאן, ועוד למטה מ"ד כ"ג, מ"ח י"ג, נ"ד א', נ"ה י"ב), וענינו הוצאת קול רנה בכח, כדבר הבוקע המחיצה ויוצא, על דרך אז יבקע כשחר אורך. גם מצאנו פִּצְחוּ רַננו (למטה נ"ב ט'), פצחו ורננו (תהלים צ"ח ד'), שענינם רננו בפציחה (בהרמת קול), והפֹעל הראשון כחו כתֹאר הפֹעל (adverbium), על דרך העמיקו שחתו (הושע ט' ט').