צפו [צֹפָ֞יו] עִוְרִ֤ים כֻּלָּם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ כֻּלָּם֙ כְּלָבִ֣ים אִלְּמִ֔ים לֹ֥א יוּכְל֖וּ לִנְבֹּ֑חַ הֹזִים֙ שֹֽׁכְבִ֔ים אֹהֲבֵ֖י לָנֽוּם׃
תוספות יום טוב
והעמידו תלמידים. אמרו לשון עמידה לפי [מגילה כ"א ע"א] שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדין בעמידה [כדפירש הר"ב בסוף סוטה] והרב יושב על הכסא. במדרש שמואל בשם רבי יוסף ן' נחמיאש. ועם שהוא נכון כפי הלשון. מ"מ אין זה תכלית המכוון שיעמדו או שישבו ולמה זה אמר והעמידו הל"ל ולמדו שזהו תכלית הכונה. לכך נ"ל שהוא אומר והעמידו תלמידים להעמידם על רגליהם בל ימוטו. כלומר להעמידם על רגליהם בהבנת אמתתה של התורה. שזהו עמידה וקיום כי שקר אין לו רגלים וכדרך שאמר המשורר (תהילים ע״ג:ב׳) כמעט נטיו רגלי. ומפני שר"ל הרבה לפיכך הוצרך להזכיר על ההעמדה שאע"פ שיהיו הרבה. שעם כל זה יהיה הלמוד באופן שיהיו עומדים קיימים על האמת. כי זולת זה אין זה העמדת תלמידים. אבל הם הוזים שוכבים בתרדמת האוולת. יוצא לנו מכלל הדברים הללו שאין אנו מקיימים המוסר הזה. אלא כשמלמדין האמת והצדק לא זולת. ועיין מה שאכתוב בס"ד במשנה ו':
שד"ל
ישראל לא ידע, כמו צופיו עורים כלם לא ידעו (ישעיה נ"ו י'), לא ידעו ולא יבינו (תהלים פ"ב ה'), אין בהם דעה ובינה; אף כאן לא ידע אין בו דעה, לא התבונן אין בו תבונה והתבוננות; והכוונה (כדברי רד"ק) אין בהם תבונה לדעת כי עבודת ה' היא טובתם. וגֵיזֵניוס פירש ישראל לא ידע קונהו, עמי לא התבונן בעליו; והוא רחוק, שאם אתה אומר כן, תצטרך לפרש עמי לא התבונן אבוס בעליו.
תורה תמימה
ולפני עור וגו'. מהו לפני עור – לפני סומא בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה כדי שיקפחוהו לסטים צא בצהרים בשביל שישתרבב, ושמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה' פר"ל דבכלל העצה טובה היא, רק ביחס וערך מצב האדם והמקום הזה איננה טובה, הרי הדבר מסור ללב ואלהים יחקר זאת איך היתה כונתו, וז"ש הרי הדבר מסור ללב, ללבו של המיעץ, ויודע מחשבות יודע איך היתה דעתו לזכות או לחובה, וכן מצינו לשון כזה בכ"מ בגמ', כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.
והנה המפרשים פירשו דלכן הוציא התו"כ את הפסוק מפשטיה וכן הגמ' בכל הדרשות הבאות לפנינו בזה, דאיירי במחטיא ומכשיל את חבירו בעבירה ולא דאיירי במשים צור מכשול לעור עינים על דרכו, שכן הוא דעת הצדוקים כמבואר בנדה נ"ז א', משום דא"כ הוא הול"ל לא תשים מכשול, אבל הלשון נתינה עורה על הנותן עצה בידיעתו והמכשול נסתר בלבו, ויהיה לפי"ז פי' עור – מלשון עור הלב והדכתיב (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי, ושם נ"ו צופיו עורים כולם, שהכונה עור השכל, והיינו במחטיא ומכשיל את חבירו.
ולי נראה דבאמת אין הדרשות מוציאות את כונת הכתוב מפשטה, אלא דמוסיפות שגם עניני מכשול ועבירה ג"כ כלולים בזה, משום דמה לי מכשול הגוף ומכשול הנפש, וכיון דמצינו דשם עור מורה על עור עינים ועל עור השכל, לכן כולל הפסוק כולם, ורק בזה חלוקה דעת הצדוקים שהבאנו, שהם מפרשים דקאי רק על מכשול הגוף ולא על מכשול הנפש.
וגם נראה דבהכרח צ"ל דהפסוק כולל גם הצווי כפשטיה, דאחרי דמצינו במשנה תורה עונש בענין זה, ארור משגה עור בדרך (פ' תבא), ולא יתכן שלא יבא מקודם בתורה אזהרה על זה, וכמו בשאר העונשין שקדמה להם אזהרה. ואע"פ דגם שם פירש"י דקאי אעצה שאינה הוגנת בכ"ז בודאי שם אין מקרא יוצא גם מידי פשוטו, וכ"מ בזוהר קדושים פ"ה א' האי קרא כמשמעו, וכן בזוהר בשלח מ"ט ב' ובשוח"ט קמ"ו.
ובזה יתבאר המשך הצווים בפסוק זה לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול, שתפס הכתוב שני אומללים שאפשר להכשילם מבלי שידעו וייראו מהם.
אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפני עור אין לוקין משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה, היינו בנותן מכשול ממש לעור עינים, יהיו לוקין על זה, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים. .
(תו"כ)
והנה המפרשים פירשו דלכן הוציא התו"כ את הפסוק מפשטיה וכן הגמ' בכל הדרשות הבאות לפנינו בזה, דאיירי במחטיא ומכשיל את חבירו בעבירה ולא דאיירי במשים צור מכשול לעור עינים על דרכו, שכן הוא דעת הצדוקים כמבואר בנדה נ"ז א', משום דא"כ הוא הול"ל לא תשים מכשול, אבל הלשון נתינה עורה על הנותן עצה בידיעתו והמכשול נסתר בלבו, ויהיה לפי"ז פי' עור – מלשון עור הלב והדכתיב (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי, ושם נ"ו צופיו עורים כולם, שהכונה עור השכל, והיינו במחטיא ומכשיל את חבירו.
ולי נראה דבאמת אין הדרשות מוציאות את כונת הכתוב מפשטה, אלא דמוסיפות שגם עניני מכשול ועבירה ג"כ כלולים בזה, משום דמה לי מכשול הגוף ומכשול הנפש, וכיון דמצינו דשם עור מורה על עור עינים ועל עור השכל, לכן כולל הפסוק כולם, ורק בזה חלוקה דעת הצדוקים שהבאנו, שהם מפרשים דקאי רק על מכשול הגוף ולא על מכשול הנפש.
וגם נראה דבהכרח צ"ל דהפסוק כולל גם הצווי כפשטיה, דאחרי דמצינו במשנה תורה עונש בענין זה, ארור משגה עור בדרך (פ' תבא), ולא יתכן שלא יבא מקודם בתורה אזהרה על זה, וכמו בשאר העונשין שקדמה להם אזהרה. ואע"פ דגם שם פירש"י דקאי אעצה שאינה הוגנת בכ"ז בודאי שם אין מקרא יוצא גם מידי פשוטו, וכ"מ בזוהר קדושים פ"ה א' האי קרא כמשמעו, וכן בזוהר בשלח מ"ט ב' ובשוח"ט קמ"ו.
ובזה יתבאר המשך הצווים בפסוק זה לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול, שתפס הכתוב שני אומללים שאפשר להכשילם מבלי שידעו וייראו מהם.
אך לפי"ז יתחדש דין אחד מחודש במש"כ הפוסקים דעל לאו דלפני עור אין לוקין משום דאין בו מעשה, ויתחדש דבאופן שיש בו מעשה, היינו בנותן מכשול ממש לעור עינים, יהיו לוקין על זה, וצ"ע שלא העירו בזה הפוסקים. .
(תו"כ)