פרשנות מצטטת על ישעיהו נו:יא

ולכל בני ישראל וגו׳. ת"ר, הרואה כלב בחלום ישכים ויאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו קודם שיקדמנו פסוק אחר (ישעיהו נ״ו:י״א) והכלבים עזי נפש ^וענין אמירת הפסוק הזה נראה, דבכלל צריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון כמבואר בירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו, כל החלומות הולכין אחר הפתרון, ובבבלי ברכות נ"ה ב' הלשון – אחר הפה, והכונה – אחר הפתרון, ולכן טוב שיפתור לו אדם את חלומו בלשון טוב, וע"ע לפנינו ר"פ מקץ, וכה מבואר בפרק הרואה כמה וכמה ענינים שרואה אדם בחלום ויש בהם נטיות לטובה ולרעה יתפוס בלשון הנוטה לטובה, וכך יעלה לו מפני שהכל הולך אחר הפתרון, ובזה דרשה זו מבוארת, ועוד בארנו מזה בר"פ מקץ, יעו"ש. .
(ברכות נ"ו ב׳)

וע"ד הקבלה מה שהביא חריצת הכלב אצל מכת בכורות כידוע כי הכלב חיה גשמית לא ישבע לעולם וכן אמר הנביא (ישעיהו נ״ו:י״א) לא ידעו שבעה, והכח המשחית לא ישבע לעולם לאמר הב הב, ובעבור כי הנבלה והטרפה לקו מצד כח המשחית לכך צותה התורה להשליך הטרפה והנבלה לכלבים שנאמר (שמות כ״ב:ל׳) לכלב תשליכון אותו לפי שהכלבים מאותו צד הם וזהו שאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, למדך כי הכלב חרוץ הלשון כענין שכתוב בנחש (קהלת י׳:י״א) ואין יתרון לבעל הלשון. והנה אצילות הכח המשחית יבא אליו מכח מדת הדין המכה כל בכורי מצרים ומדת הדין עצומה היא בחצי הלילה ולפיכך חלה בהם ומתו כל בכוריהם וגלה לך הכתוב כי בחצי משמרה שניה צעקו הכלבים במצרים לפי שבא מלאך המות ביניהם, ובפירוש אמרו רז"ל כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר כלבים שוחקים אליהו בא לעיר, ואמרו עוד בברכות לחלוק משמרות הלילה שהם ג' משמרות, ראשונה חמור נוער רמז למדת החסד ולא נזכר חמור בתורה עד שבא אברהם. משמרה שניה כלבים צועקים היא מדת הדין הרי ששמו בזה רמז לכלבים צועקים, משמרה שלישית אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו, שמו בזה רמז לפרנסה שהקב"ה מזמין פרנסה לכל בריה באותה שעה, וכן רמז שלמה (משלי ל״א:ט״ו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, התינוק הוא כלל העולם, משדי אמו היא האשה המספרת עם בעלה, ואם כן יגיד לך הכתוב כח הנס הגדול כי אותה שעה שהיה הכלב חורץ לשונו אל המצריים לא היה חורץ לכל בני ישראל. והוסיף באור למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל, כלומר בין מצרים שהוא מצד הכלב ובין ישראל שהם מצד הש"י המפליא לעשות.

קְשׁוּרָה בּוֹ כְּכֶלֶב (בראשית לט, י). פירוש על המשחית שנברא מן העבירה. ונראה לי בס"ד הטעם שדמה אותו לכלב והוא דכתיב וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה (ישעיה נו, יא) והכונה דאיכא עזות נמי כנמר וכמו שאמרו (משנה אבות ה, כ) 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר' יש הפרש בינו לכלב כי הנמר עז בהיותו שבע אבל כשהוא רעב יחלש כוחו ותחלש עזותו אך הכלבים הם עזי נפש אף על פי שלא ידעו שבעה שהם רעבים, ולהם ידמו המשחיתים הנבראים מעונות האדם שבחייו הם יונקים ממנו והם שבעים ואחר מותו הם רעבים כי לא נשאר בידו טוב שיונקים ממנו ואותו זמן הם יהיו מייסרים אותו בגיהנם וכמו שנאמר וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲו‍ֹנֵנוּ (ישעיה סד, ו) וכן הוא אומר תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ (ירמיה ב, יט) והם יהיה מקטרגים והנה קימתם עליו תחשב לעזות גדולה כי הוא אביהם אשר ילדם וזה דומה למה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה מט:) בעקבות משיחא חוצפא יסגי בת קמה באמה וכלה בחמותה בן מביש את אביו, וכן אלו המשחיתים שבראם מעונותיו הם קמים עליו ומיסרים אותו ומוכיחין אותו ומביישין אותו ביום הדין בגיהנם ובאותו זמן הם רעבים כי אין בידו טוב לינק ממנו ולכך דומים לכלבים שהם 'עַזֵּי נֶפֶשׁ' אף על פי 'שֶׁלֹּא יָדְעוּ שָׂבְעָה' וכן אלו. לכן אמר על העבירה שהוא רצונו לומר המשחית שנברא מהעבירה 'קְשׁוּרָה בּוֹ כְּכֶלֶב' כלומר קשורה עמו בגיהנם ליסרו ולנקום ממנו בעזות מצח ככלב שהוא עז נפש.