וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃
פת לחם
כהשמחה והדאגה והששון והיגון שמחה ודאגה הם בבחינת ציור הזמן העתיד לבא כמ"ש וישמחו כי ישתוקו כי שתקו לא נאמר אלא כי ישתוקו שמיד בהחל הסערה להקל אף שעוד לא שתקה מכל וכל הם שמחים ומקוים שבעוד שעה ישתוקו לגמרי והפכה הדאגה מחשש רעה העתידה לבא ח"ו כמו אני דואג את היהודים (ירמיהו ל״ח:י״ט) ואת מי דאגת ותיראי (ישעיהו נ״ז:י״א) וששון ויגון הם נאמרים על הטובה והרעה שבזמן ההוה:
ביאור הרד"ל
(ז) ולא שם אל לבו. יש לפרש שר"ל לא שם אל לבו לרחם עליהן, וכענין מ"ש [ישעיה מז] לא שמת להם רחמים וגו' לא שמת אלה על לבך וגו', אבל יותר נראה שהוא פי' ולא ירא אלקים הכתוב כאן בעמלק (וע"ל ר"פ ל"ז), ומפרש לא שם אל לבו לירא מפני ה' (מלעשות להם רע בהיותן עייפים ויגעים בדרך) וכמ"ש [שמות ט] הירא את דבר ה' וגו' ואשר לא שם לבו וגו' וכתיב [ישעיה נז] את מי דאגת ותיראי וגו' לא שמת אל לבך ואותי לא תיראי: