פרשנות מצטטת על ישעיהו נח:ז

4. המלוה מעות את העני, ומת, ברשות כל עניים. וכן בד: את העני, ומת, מפריש עליהן ברשות כל עניין. ובכי"ע: המלוה מעות את העני בפני בית דין ומת וכו'. ובבבלי ל' א' המחלוקת הפוכה (וגורס כדברי ר"א בן יעקב מפריש עליו בחזקת עניי ישראל), אבל גם שם "בפני בית דין". ואף לפנינו הסיפא דבוקה לרישא, והכל במלוה בבית דין עסיקינן, והתוספתא קיצרה בלשונה, כפי שמוכח מגירסת כי"ו.
ובירושלמי פ"ג ה"ז, מ"ה ע"א: תני בר קפרא אין לך אדם שאינו בא לידי מידה זו, אם לא הוא, בנו, אם לא בנו, בן בנו. ובר קפרא לא אמר את דבריו למשנתנו כאן, אלא שנה בדרך כלל. וכן אמרו בוי"ר פל"ד י"ד, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תת"ב: ומבשרך לא תתעלם (ישעי' נ"ח, ז') בר קפרא אמ' הוי רואה בשרו כבשרך. דתני בר קפרא אין לך אדם שאינו בא למדה הזאת וכו'. ועיין בבלי שבת קנ"א ב' ורות רבה פ"ה, ט'. וסוגיית הירושלמי הסמיכה את הברייתא של בר קפרא לסיפא של משנתנו ששנתה "ואם הלום בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות". והכוונה שאפילו אם הלוה לעני (שאינו מפריש ברשות יורשיו, אם מת, ואפילו אם היורשים אף הם עניים) בפני בית דין, מפריש עליו ברשות כל העניים, משום שאפילו עשיר בא למדה זו, ואם לא הוא בנו וכו', ומכל שכן עניים שדואגים לבניהם ולבני בניהם שתהא הלואה מצויה להם. ופירוש המפרשים לא נראה בעיני, משום שדווקא בהלוה בפני ב"ד יש כח ביד ב"ד לתקן שמפריש אף על העני אף שאין עוני נחלה, אבל בהלוהו בפני עצמו, אם אומרים שאין עוני נחלה, וכפירוש הרמב"ן בהסבר הריטב"א, מה מועילה אומדנא שלנו, ומי נתן לו זכות למלוה להפריש ברשות יורשי העני, אפילו אם הם עניים. ואף לפי הירושלמי אין התנאים שבתוספתא כאן חולקים על משנתנו אלא מפרשים אותה, וכמו שהוכחנו לעיל שו' 2–4, ד"ה ולשיטתם.

פת שעורים. אין לך קללה גדולה מזו שהוא תואב לאכול פת שעורים ואין לו. וצר ואויב מבקש ממנו ליתן לו פת נקיה וכן כולם. ד״א ה״ק מי גרם לך שהאויב יבקש ממך פת נקיה וכו׳ ע״י שעני בא על פתחך לבקש ממך פת שעורים ודחית אותו שאין ידך משגת ליתן לו סופך שהאויב יבקש ממך פת נקייה וכו׳ ועד ממהר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית (ישעיהו נ״ח:ז׳) ודרשו חז״ל בב״ב דף ט׳ זכה פרוס לרעב ואם לאו עניים מרודים שרודים אותך רדוי ועוני יבואו לביתך. מפרש:

והתשובה ד' היא שמנה בעל ההלכות ניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים. ודברי הרב בתשובה הזאת תמימים, מפני שדברי בעל ההלכות עלומים. אחר שמנה הלבשת הערום מפני שמצא בישעיה כי תראה ערום וכסיתו כי אולי חשב מצות המזון ומצות המלבוש שתים מזה הכתוב בקבלה ואם כן הוא באמת סברא נפסדת שזה כולו נכנס בכלל מה שאמר יתעלה בתורה די מחסורו שהוא כולל החסרונות כלם כמו שאמרו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכן אפילו להשיאו אשה כמו שנתבאר במסכת כתובות (דף ס"ז:) הכל כמו שכתב הרב ז"ל וכן ניחום אבלים וביקור חולים אמר שמנה אותן מצות בפני עצמן מפני שהן נדרשות בתלמוד (מציעא ל':) אשר ילכו בה זו ביקור חולים ושם הקשו היינו גמילות חסדים והשיבו לא צריכא דאפי' בבן גילו וכן דרשו בה זו קבורה והקשו היינו גמילות חסדים והשיבו לא צריכא דאפילו לזקן ואינה לפי כבודו. ותשובת הרב על זה בעיקר השני תשובה עוקרת עיקרים גדולים מסעפת פארות גבוהות עוד עתיד אני להתוכח בהן בע"ה. אבל בעל ההלכות הוציאן למצות האלו מוהלכת בדרכיו שהיא מצות עשה באמת כתב וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים לקבור מתים לנחם אבלים לבקר חולים ומצוה אתת הן וזה ממ"ש בגמרא (סוטה י"ד) א"ר חמא ב"ח מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם ללכת אחר הקב"ה אלא מה הקב"ה מלביש ערומים אף אתה תלביש ערומים מה הקב"ה מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הקב"ה קובר מתים אף אתה קבור מתים מה הקב"ה מנחם אבלים אף אתה נחם אבלים, מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה, והרב מנה מצוה ח' להדמות בו יתברך כפי יכלתנו והוא שנאמר והלכת בדרכיו והביא מ"ש מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום אמר וכפל זאת המצוה בלשון אחר שנאמר אחרי ה' תלכו ובא בפירוש ענינו להדמות אליו בפעליו הטובים, וא"כ למה יתמה על בה"ג הוא תפש הלשון השנוי בספרי במצוה הזאת ובעל ההלכות תפש לו הלשון השנוי בגמרא. והנראה מכל זה שכל אלו גמילות חסדים ובכלל ואהבת לרעך כמוך הם נכנסים וכל שנתרבה בגמילות החסד בזקן ואינה לפי כבודו ובבן גילו מאיזה מקום שיתרבה הכל מצוה אחת היא לגמול חסד עם האח. ולפי דעתו עוד כי אין ראוי למנות שום מצוה [מפסוק והודעת להם וגו'] משום כי אזהרת יתרו למשה רבינו בא לו להודיע אותן לישראל ולדרוש להם שיהיו זריזים באלו המצות תמיד כדי לשכן ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות כי בכך יתמעטו התרעומות והדינין ביניהם ולא יצטרכו למשפטים בכל עת וזה מעצתו אליו וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום כמו שהזכיר והודעת להם זו בית חייהם ופירושו שילמדו אומנות יחיו ממנה כי בה גם כן יתמעטו הגזלות והדינין ואין מי שיביא זו בחשבון המצות. ואני תמיה למה הזכיר הרב בכלל תשובתו קבורת מתים כי קבורת מתים בודאי יש בה מצות עשה דכתיב כי קבור תקברנו ביום ההוא וזו מצות עשה דרשוה בספרי ומנאה הרב וכבר הביא הרב מה שדרשו (סנהדרין מ"ו) מן הנתלה לשאר המתים ולא עוד אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת וכמו שנלמוד לא תעשה לשאר המתים כן נלמוד העשה. ובעל ההלכות שלא מנה העשה הזה בנתלה חייב הוא למנותו במתים סתם. ואם תאמר שמא הקפיד הרב על בעל ההלכות מפני שאמר קבורת מתים ולא אמר קבורת מתו שאין מתחייב בה אלא קרובים, גם זו אינה תורה שבמקום קרובים ודאי עליהם מוטלת אבל אם אין שם קרובים יהיה מת מצוה שמצות עשה שלו דוחה פסח ומילה וכהן גדול ונזיר והחמירו בה יותר משאר המצות. אבל חשוב תקופות שמנה בעל ההלכות הוא מצות עבור שנים על התקופות דכתיב שמור את חדש האביב על פי מה שאמרו בגמרא ר"ה (דף כ"א) כד חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש דכתיב שמור את חדש האביב שמור את החדש שהוא סמוך לאביב מלמד שמעברין את השנה שיהא אביב בזמנו יכול אם היתה חסירה י"ד או ט"ו תלמוד לומר חדש לא פחות ולא יותר יכול אם היתה חסירה ארבעים או חמשים ת"ל חדש לא פחות ולא יותר וזו מצות עשה היא כמו שאמרו חכמים (מנחות ל"ו:) השמר דעשה עשה. והנה הרב עצמו ז"ל מנה מצוה קנ"ג לקדש חדשים ולחשוב שנים וחדשים בבית דין בלבד שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים. ואמנם הרב יחשוב כל תיקוני העיבור מצות עשה אחת. אבל בעל ההלכות יעשה אותם שתים מנה קביעות ראשי חדשים וחשוב תקופות כלומר עיבור שנים כי אצלו החדש הזה לכם מצות עשה אחת להורות על קביעות החדשים ושמור את חדש האביב או ושמרת את החקה הזאת למועדה שמירה על עיבור השנים מצות עשה אחרת. ומצאתי לו ראיה מדבריהם ז"ל אמרו בספרי האזינו השמים דבר אחר שלא עשו מצות שניתנו להם מן השמים ואלו הן מצות שניתנו להם מן השמים עיבור שנים וקביעות חדשים שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים ותשמע הארץ שלא עשו מצות שניתנו להם בארץ לקט שכחה ופאה תרומה ומעשרות שמיטים ויובלות. אבל מה שחשד הרב לבעל ההלכות כי חשוב תקופות ומזלות שהוא מונה הוא לידע חכמת התכונה ולחשוב בה ושהיא מצוה מדבריהם שסמכו לכתוב ממה שאמרו (שבת ע"ה) מנין שמצוה על אדם לחשוב תקופות ומזלות שנאמר ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אי זו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות. חלילה לבעל ההלכות כי זו אינה מצוה מדבריהם אלא ליודעים בה הוא מצוה על דרך הזירוז שיסתכלו בה ויודיעו עתידות לשאר האומות כענין המימרא השנית שחזר ואמר (שם) כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. וזו היא ששנינו (אבות פרק ו') תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה ואם כן תהיה חכמת הגימטריא מצוה, ואם היה דעת בעל ההלכות כן היה מזכיר תקופות ומזלות:

וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר. וּמְשַׁבְּרִים הָאֵבָרִים כַּאֲשֶׁר יִשְׁבְּרוּ הַנְּתָחִים הַנִּתָּנִים בַּסִּיר לְבַשֵּׁל. וּפָרְשׂוּ לְשׁוֹן ׳שֶׁבֶר׳ כְּמוֹ ״פָּרֹס לָרָעֵב״ (ישעיה נח) ״וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם״ (ירמיה טז) ״פֵּרְשָׂה צִיּוֹן״ (איכה א):