אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֗ה נָ֤תַן לִי֙ לְשׁ֣וֹן לִמּוּדִ֔ים לָדַ֛עַת לָע֥וּת אֶת־יָעֵ֖ף דָּבָ֑ר יָעִ֣יר ׀ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר יָעִ֥יר לִי֙ אֹ֔זֶן לִשְׁמֹ֖עַ כַּלִּמּוּדִֽים׃
ביאור הגר"א
אתפשט כו'... באפכא: ע"כ דיבר בתיקון ת"ת של ז"א ועכשיו אמר שאתפשט דכורא ואתתקן כל קו האמצעי שהוא יסוד ועטרת היסוד. וז"ש ואתתקן בתקונוי באמה בפומי' דאמה והן עיקר תקונין לאתבסמא נוקבא בדכורא שזה התיקון בעולם התהו שלא היה מתקלא. והמתקלא הוא ביסוד כמש"ל (ריש פ"א) שהמתקלא כף זכות וכף חובה והוא זכר ונקבה זכר כף זכות ונקבה כף חובה חו"ג ולשון חק מכריע בינתים הוא היסוד שנקרא לשון כמ"ש (ישעיה נ') לשון למודים בסוד למודי ה' נו"ה כידוע כמש"ל (שם) בסוד ברית הלשון וברית המעור. והמכריע צריך שיכלול שניהם זו"נ והוא אמה ופומיה דאמה שהוא יסוד ומלכות כידוע וז"ש באמה בפומיה דאמה - וכאן הוא התיקון וז"ש מלכין דאתבטלו הכא אתקיימו ר"ל שמנה מלכים מלכין הקדמאין דמיתו כאן אתקיימו בסוד מלך הדר שהוא פומיה דאמה כמ"ש באדרא רבא דף קמ"ב ע"א ותאנא בצניעותא דספרא אתפשט דכורא כו' עד אתבסמו ואתכלילו דא בדא מי זהב רחמי ודינא ובדף קמ"ג ע"א וכד אתחברו אתבסמו עד ואתתקנו עלאין ותתאין ובדף קל"ה תאנא בצניעותא דספרא עתיקא דעתיקין כו' עד דייתי תקונא דאדם כו' ובאדרא זוטא דף רצ"ב ע"א ואלה המלכים אשר מלכו כו' הדר ודאי כו' וכתיב צדיק כתמר יפרח. והוא בפומיה דאמה כאן נתקיימו ע"י חסד דאתגלי בפום אמה. ולכן לא נתקיים העולם עד שבא אברהם חסד ואתגלייא האי פומיה דאמה ואז נתקיים העולם בהבראם א"ת בהבראם אלא באברהם (ב"ר פי"ב) ושם ה' זעירא פומיה דאמה כידוע. ושם נתקיים העולם כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה ר"ל ברית פומיה דאמה שמחבר יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי שהוא לשון חק מכריע בינתים כנ"ל וכמש"ל פ"א ע"ש: ואמר דינין דדכורא כו'. כמ"ש באדרא רבא דף קמ"ב ע"ב ותאנא בצניעותא דספרא דכל דינין דמשתכחין מדכורא כו' עד ואתתקנו עלאין ותתאין והענין כי בקו האמצעי דעתיקא קדישא נתצמצם האור מטיבורו ולמטה מחצי ת"ת ויסוד ומלכות ונשארו ביסוד וצמצום הוא דין ורישא דז"א הוא בחצי ת"ת לכן הוא דין וכן סופא דנוק' שהוא גופא דילה עומד נגד מלכות הוא ג"כ דין. וגופא דז"א ורישא דנוקב"א עומדים נגד יסוד דעתיקא קדישא ששם המים הם רחמים:
תורה תמימה
גשמיכם בעתם. מהו בעתם – לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית ידר"ל שלא תשתה הארץ גשמים יותר מדאי, מפני שרבוי גשמים מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות, אלא תשתה במדה הדרושה, ולא נתבאר לי האיך מפרש לשון בעתם על מדה, ואולי מפרש בעתם מלשון לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳), והיינו לכוין את הדרך הדרוש והנכון. וטעם הדבר שנראה לו להוציא מובן המלה מפשטיה, עי' מש"כ באות הסמוך. , דבר אחר בעתם – בלילי רביעית ובלילי שבתות טופירש"י בלילי רביעיות [ובלילי שבתות] שאינן טורח על בני אדם דאין הולכין בדרכים מפני איגרת בת מחלת (שם שד) כדאמרי' בפסחים קי"ב ב' עכ"ל. וקצת צ"ע, דהתם בפסחים מבואר רק שלא יצא יחידי אבל בחבורה לית לן בה, וי"ל. ועל לילי שבתות לא נתן טעם, וצ"ל דסמך על טעם הפשוט מפני שבני אדם שובתים ונוחים בבתיהם בלילה ההוא. ומה שנראה לו להדורש להוציא המלה בעתם מפשטה נראה משום דאין לפרש בעתם בשעה שהארץ צריכה לגשמים, דזה כלול במש"כ ונתנה הארץ יבולה וגו' דממילא מבואר דהגשמים ירדו בעת הדרוש, וא"כ ל"ל להוסיף עוד מנתינת הגשם בעתם, ולכן דריש בעתם לכונה אחרת כמבואר. .
(תענית כ"ב ב')
(תענית כ"ב ב')
תוספות יום טוב
[*עד שיאותו לאורו. פירש הר"ב שיהנו מאורו ובירושל' רב אמר יאותו ושמואל אומר יעותו מאן דאמר יאותו אך בזאת נאות לכם (בראשית ל״ד:ט״ו) מאן דאמר יעותו לדעת לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳) ע"כ. ופירוש לעות כתבו רש"י ורד"ק מלשון עת ויהיה ענינו כאן שהגיע העת של האור להאיר]: