וּבָנוּ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם שֹׁמְמ֥וֹת רִֽאשֹׁנִ֖ים יְקוֹמֵ֑מוּ וְחִדְּשׁוּ֙ עָ֣רֵי חֹ֔רֶב שֹׁמְמ֖וֹת דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃
מלבי"ם
במאמר השני (סימנים כ"ז כ"ח), אחרי שראה שריעיו חדלו מלהתווכח ולא מצאו מענה, שב שנית להצטדק במה שלא הסכים לשיטתם לקבל דברים שאין ליבו מסכים עליהם, שזה מגדר החנופה שהיא שנואה בעיני ה', וטוב יותר שיאמר בפיו מה שחושב לאמת בלבבו, הגם שהם דברי כפירה והכחשה, משידבר דברי חנופה בפיו הפך מה שבליבו, הגם שירצה מזה להקים חורבת האמונה ושוממותיה יקומם (סימן כ"ז ב-יא).
הכתב והקבלה
עריכם חרבה והשימותי. שם חרב הונח לרש"פ על קלקול השלמות המקריי, כשהדבר בעצמו לא נעשה בו קלקול רק שמחוסר דבקות דבר העושה אותו בעל שלמות זהו קלקולו, והוא ענין מצטרף שהקלקול אינו בעצם כי אם בבחינת הצירוף עם דבר, המשל בזה בית הנבנה בכל טוב כשאין דרים בו ועומד ריק נאמר עליו שהוא חרב (אֶדע), וכן בית הכנסת נאה כשאין נכנסין בו להתפלל, או בית המקדש שאין בו עבודת אלהים, ובית המדרש שאין בו תלמודי, ובית האוצר שאין בו פירות, על כל אלה הבנינים כשעומדים ריק יפול לשון חרבן, אף על פי שהבנין בעצמו אין בו קלקול רק שחסר ממנו השלמות המקריי המבוקש בו כשנבנה, לפיכך נמצא רוב שמושי חרב אצל בנינים, הבונים חרבות למו (איוב ג׳:י״ד), היינו שיחרבו לעתיד או שלא יזכו להתישב, והערים הנושבות תחרבנה (יחזקאל י״ב:כ׳), וכדומה, כי שלמות כל בנין אינו רק בבחינת היושבים בה; ומה שנמצא לפעמים אצל חורבה לשון בנין, כמו ובנו חרבות עולם, וחדשו ערי חרב (ישעיהו ס״א:ד׳), והחרבות תבנינה (יחזקאל ל״ו:י׳), שזה ממה שיורה שנתקלקל הבנין עצמו, אין הדבר כך, כי הבנין המקולקל נקרא הרוס ופרוץ ונתוץ ודומיהם לא חרב, אבל חרב נקרא הבנין שאין יושבים בו אף על פי שהוא בעצמו קיים. וענין בנין הנאמר בו, אינו בנין גשמיי כי אם בנין השלמת המקריי שנסתלק ממנו, וכענין ואבנה גם אנכי ממנה, דהיינו קנין שלמות הנקבה; ושם שמם או שמה הונח על היכר קלקולו של דבר, שקלקול הדבר ניכר וגלוי ביותר לעין כל, וזה אופן הקלקול יקרא שמם או שמה (וויסט), והוא אם כן ממאמר המצרף, שלא נקרא שמם כ"א בבחינת הרואה המכיר קלקולו, שלפעמים יתקלקל הדבר מבפנים, אבל מבחוץ נראה נאה ומהודר, כגון בנין מפואר עד"מ שנתקלקל מבפנים, או שאין בו דיורין, ומבחוץ לא נראה קלקולו, לא נאמר עליו שהוא שמם כ"א שהוא חרב ונשחת, אולם כשנתקלקל גם מבחוץ שנפרצו כתליו ונסתמו חלונותיו וכיוצא בזה עד שקלקולו גלוי וניכר לכל אז יפול עליו תואר שמם שמה ונשמה, כמו והאדמה לא תשם שעל ידי שתהיה בורה וריק מבלי זרע זרוע יוכר שוממתה לכל, כן תהיה הארץ שממה (שמות כ״ג:כ״ט), שקלקול המדינה שאין בה יושבים גלוי ומפורסם, ומזה אמר כאן והשמותי את מקדשיכם, ולפי שלשון שמם לא נאמר כי אם בבחינת התגלות שהוא מתגלה לעין הרואה חרב ומקולקל לפיכך יפול גם כן על הרואה לשון שממון, כמו והיית לשמה למשל ולשנינה (דברים כ"ה), דהיינו כל רואך ילבש שממון בראותו אותך בזה המעמד הגרוע, כל עובר עליך ישם וישרק (מלכים א ט׳:ח׳), וזה הלשון כענין אריק חרבי שרקניות הנדן הוסב אל החרב, וכענין שמן תורק שמך שהשמן המקבל הרקת הכלי, וכיוצא בזה הרבה שהוסב תואר הפעל אל המתפעל, כגון ושב ה' שבותך (דברים ל'), שתשובת שבות יעקב נחשב כאלו הוא בעצמו שב, בני יצאוני ואינם (ירמיהו י׳:כ׳), שאני מתפעל מיציאתם כאלו יצאתי בעצמי, כך ענין שמם על הרואה השממון שמתפעל מיציאתם כאלו היה הוא בעצמו שמם, ורושם השממון ניכר על פניו, כעין על שבר בת עמי השברתי (ירמיהו ח׳:כ״א), וכזה פירש"י על תהו ובהו (בראשית א׳:ב׳), לשון שממון שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה וכפי' המזרחי, ויהיה שם תהו כשם רפאים ואימים שנקראו כן מפני רואיהם, וכן איתא בספר הבהיר מאי תהו דבר המתהה בני אדם, וכזה הענין בדברי רבותינו, החולץ ליבמתו, ע"ש התפעלות היבם מפעל החליצה, ומזה אמר כאן ושממו עליה אוביכם: