לְמַ֤עַן צִיּוֹן֙ לֹ֣א אֶחֱשֶׁ֔ה וּלְמַ֥עַן יְרוּשָׁלִַ֖ם לֹ֣א אֶשְׁק֑וֹט עַד־יֵצֵ֤א כַנֹּ֙גַהּ֙ צִדְקָ֔הּ וִישׁוּעָתָ֖הּ כְּלַפִּ֥יד יִבְעָֽר׃
מלבי"ם
על שיטת צופר, אשר החליט, כי הידיעה אשר לנו היא רק באמצעות החוש, אשר אינו משיג רק חיצונית הדברים כמו שהם פועלים על חושיו, ואינו יודע אמיתת הדברים איך הם בעצמותם, ועל פי זה יצוייר שהגם שלפי השגת החוש הוא צדיק, יהיה באמת רשע וראוי לאבדון ולפורעניות מצד עצמותו הפנימי הנפשי, על זה לעג איוב לעג הרבה: היש שחוק גדול יותר, שאיש אשר נראה צדיק בכל מעשיו ונקי מכל שמץ דופי, נאמר לו שאינו יודע את נפשו ועניינו העצמי, שמצדו יוכל להיות שהוא רשע וחוטא ונכון למועדי רגל?! הייתכן שברא ה' את האדם באופן רע ומר כזה, לשחוק ולעג, עד שמחשבותיו השאננים הבוטחים על צדקתו יהיו בקרבו כלפיד בוער חותה גחלים ובוז על ראשו, בשלא ידע נפשו ולא יאמין בחיים, אולי הוא פושע אשם ולא ידע (סימן יב פסוק ג ד).
מלבי"ם באור המילות
דמי, תחרש, תשקט. דמם הוא ההפסק מהדבור או הפעולה, והחרישה היא הפך התשובה, והשקטה הוא הפך המעשה, (ישעיה ס"ב א'):
מצודת ציון
לפידים. כן נקרא העץ אשר יקשר בו שלהבת, וכן (ישעיהו סב א) כלפיד יבער, וקראם על שם סופם, כי כשהבעיר בהם האש נעשו לפידים: