פרשנות מצטטת על ישעיהו סה:טז

אשר אראך. גי' ברך, א"ל אתם מאכיל ומשקה לכל העולם ואומר להם שיברכו למקום שהאכילם והשקם, הברכה צריכה להיות בא"י כי שם עיקר הברכה כי המתברך (באלהי) בארץ ית' באלהי אמן (ישעי' ס"ה), כלומר המברך בחו"ל הוא מברך לאלהי הארץ לשר שהוא שולט על הארץ אינו יותר, טוב שיתברך באלהי אמן, אמן בגימטריא אץ שהוא חבור ב' שמות, לזה אמר לו אשר אראך שם עיקר הברכה והבן. ולזה לא גילה לו הארץ כדי שירבה היחוד בכל א"י, וכה"א ואולך אותו בכל ארץ כנען, בכל ארץ דייקא כי שם הוא עיקר היחוד. וכן ג"כ אמר הנביא הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור וכו', יאמר לא יעלה בדעתכם לומר שאתם עו"א שההולדה גרמה לכם לפי שבאתם מזרעו של תרח, זה לא יעלה בדעתכם אלא מידכם היתה זאת לכם הבחירה בידכם ואינו מהכרח ההולדה. הביטו אל צור חוצבתם, יאמר כמו שהצור אין בו שום לכלוך ואינו מקבל לכלוך כן אתם ולזה הזהירו ז"ל לעשות המשקלות מצור או מזכוכית שאינו מקבל שום לכלוך, אם כן הביטו אל צור חוצבתם שלא היה בו שום לכלוך מאביו תרח, כי אותו שהיה בן תרח היה שמו אברם ולא היה מוליד, הביטו אל אברהם אביכם שהוליד אתכם, וג"כ לא תאמרו שמצד אמכם שהיתה בת נחור עובד ע"א מחומרה אתם עובדי ע"א, לז"א ואל מקבת בור כמו שהבור אין בו מים שכל מקום שנאמר בור הוא ריק וסימן הבור ריק, וכן שרה לא קבלה שום לכלוך מאביה כי אותה שהיא בת הרן היא עקרה ואינה יולדת והיתה שמה שרי, אלא הביטו אל שרה תחוללכם. א"כ מידכם היתה זאת לכם. ואגב גררא ידענו למה שינה שמו ושמה:

ועל דרך הקבלה תנו לה מפרי ידיה, הזכיר כן על המדה שהתחיל עליה אשת חיל מי ימצא, כי רצה שלמה ע"ה לחתום ספרו במדה שהיא חתימת הבנין, ויען כי משם שמעו בני ישראל את התורה הוא שכתוב (דברים ד) מתוך האש, ואמר הנביא (חבקוק ג) נתן תהום קולו, לכך סדר שבחיה והזכיר מעלותיה בכ"ב אותיות התורה, וכונת הכתוב תנו לה מפרי ידיה, תנו לה ברכה, והזכיר מפרי ידיה כענין שאמרו תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ויהללוה בשערים מעשיה, הוא ההלול, וכן הזכיר דוד ע"ה בפסוק אחד ברכה והלול, הוא שאמר (תהלים קד) ברכי נפשי את ה' הללויה. ואע"פ שכל המתברך מתברך מברכותיו של הקב"ה, מצינו שהקב"ה חפץ בברכת בני אדם והוא צוה לנו בכך, כמו שאמר (דברים ח) וברכת את ה' אלהיך, והוא יתעלה המברך (ישעיה סה) והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן, ותתעורר במה שדרשו רז"ל כל המברך מתברך, שהוא כלל הכולל את הכל, וידוע בברכה שהוא קיום העולם, ולכך התחילה תורה בב' בבריאת עולם לפי שהברכה קיום העולם, וברך הקב"ה לאדם שנאמר (בראשית א) ויברך אותם אלהים, וברך לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, עד שעמד אברהם שהיה ראש האמונה ומסר הברכות בידו ואמר לו (שם יב) והיה ברכה, ולא אמר והיה ברוך או מבורך אלא והיה ברכה, אמר לו אתה מקור הברכה לברך לכל מי שתרצה, וממנו ואילך היו הברכות מסורות ביד הצדיקים, שכן כתוב ביצחק שאמר ליעקב (שם כז) ואברככה לפני ה' לפני מותי, וכן מצינו ביעקב שבירך לבניו סמוך למיתתו הוא שכתוב (שם מט) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, וכן מצינו משה רבינו ע"ה שברך את השבטים סמוך למיתתו והתחיל ברכתו במלת זאת, ממקום שפסק יעקב שאמר וזאת אשר דבר להם אביהם, וזהו שכתוב.

והנה זה סוד הענין שחתם כל הצרות שעברו בכל הימים בטוב מאד להורות כי תכף בוא הגאולה בבקרו של האלף הששי יהיו כל הצרות נשכחות כענין שכתוב (ישעיה סה טז) כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ומפני זה אמר יום הששי בה"א הידיעה דרך שבח ומעלת היום לבאר שתהיה גאולה גלויה ומפורסמת בכל העולם, יום שביעי כנגד אלף השביעי שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים והוא אחר ימות המשיח ותחית המתים ובני תחית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ובנפש תענוג שאין לו סוף.