מִֽי־שָׁמַ֣ע כָּזֹ֗את מִ֤י רָאָה֙ כָּאֵ֔לֶּה הֲי֤וּחַל אֶ֙רֶץ֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד אִם־יִוָּ֥לֵֽד גּ֖וֹי פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כִּֽי־חָ֛לָה גַּם־יָלְדָ֥ה צִיּ֖וֹן אֶת־בָּנֶֽיהָ׃
רש"י
נוקרתם. ל' נקרת הצור (שמות ל״ג:כ״ב) יקרוה עורבי נחל (משלי ל׳:י״ז) ומי הוא הצור הוא אברהם אביכם ומי היא המקבת היא שרה אשר חוללתכם אשר ילדתכם ל' כי חלה גם ילדה (לקמן סו):
אברבנאל
וידבר ה' אל משה לאמר וגומר ויקחו לי תרומה עד ועשו ארון עצי שטים. כאשר רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולהגדיל מעלת משה עבדו בהנהיגו אותם בעצמו ולא על ידי המלאך שאמר לשלוח לפניהם צוה אותם שיעשו מקדש ויכינו אותו באופן שתשרה שכינתו בתוכם ויהיה כבוד ה' על הארון כאשר היה על הר סיני ומשם יצא הדבור והקול האלהי למשה כמו שהיה בהר ולכן צוה משה שיאמר אליהם שיעשו גזברים וגבאי צדקה שיקחו לשם ה' תרומה והפרשה שכל איש מהם ירים ויפריש מנכסיו וממונו כאשר ידבנו לבו והנה כלל במאמר הזה כוונות. ראשונה שלא יחשבו שהנשיאים וראשי העדה בלבד מאשר להם יעשו מלאכת המשכן אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו קטן וגדול שם הוא אם ידבנו לבו יקחו מידו נדבה. ושנית שלא יכריחו לשום אדם לתת בנדב' הזאת. אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו יקחו מה שיתן ברצון נפשו ולא באונס. והשלישי שגם לא ישאלו לשום אדם שינדב דבר מה. אבל הם מעצמם יביאו תרומתם מבלי שאלה ולכן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי לא שישאלוהו ממנו אבל שיקחו מידו מה שיתן. וד' שאם אדם יתן את כל אשר לו ויפזר ממונו בזה לא יקחוהו מידו כי הפזור אינו שלמות אבל חסרון. ואחז"ל (כתובות ס"ו) באושא התקינו המבזבז לא יבזבז יותר מחומש ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו שבנדבות שהיה המצוע בחר ה' לא בפזור ואולי שעל זה קרא אל הנדבה הזאת תרומה שתהיה תרי ממאה כתרומת הקדש וכפי אלה הכוונות הוצרך לחזור לומר תקחו את תרומתי רוצה לומר התרומה הנפרשת לשמי כי הדברים פעמים ייוחסו לפועל אות' ופעמים למקבל את פעולתם כמו שמצינו בתפלה ואני תפלתי לך ה' שנתיחסה התפלה למתפלל אותה ונתיחס' גם כן לאל ית' כמו שאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי ואמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם להגיד שאלה הדברים שיזכור יקחו מהם בתרומה אבל אם ינדבו ויתנו דברים אחרים כאלו תאמר ברזל ועופרת בגדים ודברים אחרים לא יקחו מאתם כי לא רצה יתברך שיתנו אי זה דבר שיזדמן ויקחו מאתם כמציל מן הדלקה אלא אותם הדברים שהיו צריכים למלאכת המשכן בעצם ואמת. והנה זכר אותם הדברים כסדר חשיבותם. והתחיל במתכות שהם מההויה הראשונה באמרו זהב וכסף ונחשת. כי היה הזהב למלאכת כלי הקדש והכסף גם כן לכלי השרת וגם לאדנים. והנחשת למזבח העולה ולכליו. ויש מפרשים זהב וכסף ונחשת לעשות מטבע ואינו נכון כי הם לא קנו דבר למלאכת הקדש. אבל בא הכל בנדבה כי בה חפץ השם. ומחצית השקל שנתנו כל הנמנים היה מפני שבא הכסף מועט בנדבה. והיו צריכים אליו הרבה לאדנים ולכן עשו מהמטבע ההוא אשר נתנו הנמנים כסף למלאכה לא שיצטרכו בו למטבע. עוד אמר תכלת וארגמן ותולעת שני והרלב"ג כתב שהי' כל זה צמר צבוע במראות והצבעים ההם. ואינו נכון כי הצמר קרא אותו הכתוב עזים. אבל התכלת וארגמן ותולעת שני הם כלם משי והתכלת הוא המשי הצבוע בצבע דומה לים והארגמן הוא המשי הצבוע אדום והתולעת שני הוא המשי שהוא נאה כפי תולדתו ואין לו צבע אחר ושש הוא פשתן מצרי שהוא משובח מאד במינו וכשהוא כפול ומכופל ששה חוטים ביחד נקרא שש או שש משזר וכשהוא חוט אחד לבדו נקרא בד כי בד מורה על היחידי כמו שש שמורה על ששה ושם הדבר בעצמו הוא פשתים או בוץ ועזים הוא צמר העזים הרך ההווה בעזים סביב שרשי השערות הקשות שהוא בתכלית הרכות. והנה לא זכר צמר הרחלים והכבשים לפי שבארץ מצרים וגם בשאר ארצות המזרח צמר העזים הוא משובח מאד וצמר הרחלים הוא פחות ונבזה. והתנדבו אם כן צמר העזים שזור או טווי או פשוט אך לא ארוג ונעשה בגדים. ולכן יעשו בארצות המזרח בגדים מצמר הכבשים ועורות אלים מאדמים הם עורות זכרי הצאן שהם מאדמים במלאכ' בצבע אדום. אך עורות תחשים אחז"ל שתחשים היה מין חיה שנמצאה בימים ההם שהיו לה גוונים הרבה. והרלב"ג כתב שתחשים הם תישים גדולים שעורותיהם יותר חזקים ויותר קשים ונבחרים מעורות האלים וע"כ כתב ואנעלך תחש שהוא הנבחר שבעורות לעשות מנעלים. ועצי שטים הוא מין ממיני הארזים והם עבים וקלים מאד. ובדרש אמרו שנטעם יעקב במצרים אבל רחוק הוא שנאמר שהוציאם עמהם והעבירום בים. והראב"ע כתב שיער היה סמוך להר סיני ומשה כרתו אותם לחצריהם ולסחורותיהם והתנדבו כל מי שנמצא אתו הראוים לקרשים. והיותר נכון הוא שהיו באים עמים מכל הסביבות אל מחנה ישראל למכור כל מיני סחורות ומשם קנו השמן למאור והבשמים ושמן למשחה ולקטרת כי אין לחשוב שהוציאו כל זה ממצרים ומשם גם כן קנו עצי שטים. ואמר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים כאלו אמר ובשמים גם כן לשמן המשחה. ואמנם לקטרת יביא הסמים רוצה לומר הנהוגים להקטיר ולא נזכרו כאן בפרט והראב"ע פירש הכתוב כמשמעו ובשמים לשמן המשחה ולקטרת כי יכנסו בקטרת נרד וכרכום קנה וקנמון כדברי חז"ל ונכון הוא כי בשמים הוא שם כולל למזונות שיש בהם ריח ובושם ולתרופות שאינם נאכלים יקראו ביחוד סמים וכמו שהוכיחו הרמב"ן מכח הכתובים. ואבני שוהם היו שתים מהם לאפוד ואחד מהם לחושן. ואבני מלואים היו כלם לחושן. האמנם מה רצה במלת מלואים כתב רש"י שעל שם שעושים מושב זהב כמין גומא ונותנים האבן שם למלאת הגומא ההיא נקראו אבני מלואים והגומא נקראת משבצות. והרמב"ן חולק עליו בטענות צודקות והוא פירש אבני מלואים שיהיו אבנים שלמות שנבראו כן ולא נכרתו ממחצב ולא נפסל מהן כלום וגם דעתו זה בלתי נכון אצלי כי האבנים היקרות כלם יכרתו ממחצבים וכאשר יכרתו משם הם מבלי זוהר והצטרכו בהכרח אל הפיסול והחיתוך וההשואה כדי לתת בהם התמונה הראויה והזוהר הראוי ואיך יהיו א"כ בשלמותן כמו שנולדו כ"ש שאבני החושן היו מפותחות עליהם שמות בני ישראל. וא"א שיהיה זה בהיותם בשלמותם מבלי חתוך דבר מה ואף שיהי' הפתוח על ידי השמיר כדבריהם ז"ל בהכרח השמיר יחתוך ויסיר מהם חלקים לצורך הפתוח ומה שפירש הרב ובחרושת אבן למלאת שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלואותם. הנה הוא באמת דבר נמנע מעצמו ובמסכת סוטה (ד' מ"ח) אמרו אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו שנאמר פתוחי חותם ואין מפרישין עליהן באיזמל שנאמר במלואותם. אבל מביא שמיר ומראה להם והן נבקעין מאליהם. הנה ביארו שהיו האבנים נבקעות ולא היו אם כן בשלמותם מבלי חסרון דבר כי לא אמרו זה אלא להגיד שלא יניפו עליהן כלי ברזל. אבל לא יכחישו שיסירו מהם חלקים מגופיהם בפתוח. ולכן אומר אני שבעבור שהיו אבני השוהם באפוד מועטות וגדולות שהיו ששה משמות השבטים מפותחים על האבן האחת. וששה על האבן השנית ולכן היו מונחות באפוד על שתי כתפיו כל אבן בפני עצמה משובצת זהב בכתף ולכן שלא היו אבני השוהם אשר באפוד מחוברת זו לזו לא נאמר בהם במלואותם. אמנם בחשן שצוה שיהיו י"ב אבנים סמוכות ומחוברות זו לזו והוא היה קטן כמו שאמרו זרת ארכו וזרת רחבו. והיו בו ד' טורים מהאבנים ועשה החשן כלו מלא אבנים ומפני שהאבנים ההם היו ממלאים את החשן נאמר באבני החשן לשון מלוי ולשון הכתוב מורה עליו בביאור שאמר ומלאת בו מלואת אבן ד' טורים אבן שפירש לך שהמלוי היה מרוב האבנים שהיו ממלאים בהנחתם את החשן כלו ואמר בסוף זכרונם משובצים זהב יהיו במלואותם ר"ל שאותו המלוי אשר ימלאו האבנים את החשן יהיה עם משבצותיהם אחת סמוכה לחבירתה מבלי רקות ולא הפרש ביניהן. ויצא מזה שהשמיר אם היה שהביאו מרע"ה לפסול את שמות השבטים באבנים גם כן נצטרך לאבני האפוד כמו לאבני החשן כי לא הניף ברזל על אחת מהן וצדקו דבריהם ז"ל שאמרו בהגדת איכה שמיר דאיתי משה לאבני האפוד ולא כמו שחשב הרמב"ן שקראו שם את החשן בשם אפוד על דרך העברה כי באמת דבריהם היו מדויקים ולא נאמרו אלא כפי האמת הברור. והנה זכר בנדבה הזאת ט"ו דברים שיבואו בנדבה. ואתה תמצא שארבעה מהם היו מהמתכות והדוממים שהם מההרכבה הראשונה מהיסודות והם זהב וכסף ונחשת שדבר בתחלת הנדבה והאבנים היקרות שסיים בזכרונם הנדבה וכן זכר ד' מינים מהצומחים שהם מההרכב' השנית מהיסודות והם השש שהוא הצומח מן הארץ ועצי שטים והשמן שהוא מהזית והבשמים שהם מהצמחים גם כן. וכן זכר ד' מינים מד' ב"ח המרגישים שהם מההרכבה השלישית מהיסודו' והם תולעת שני כי המשי נעשה מתולעים חיים. ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים. וכן זכר מהצבעים ד' והם תכלת וארגמן ושני ומאדמים. ואמרו אנשים שהיו הדברים הבאים בנדבה ט"ו כנגד ט"ו דברים שמהם ובהם הושתת העולם והם החומר הראשון והצורה הגשמית וד' היסודות בצורותיהם ותשעת הגלגלים. והיו הרביעיות האלה אשר זכרתי כנגד המרכבה העליונה מד' חיות הקודש וכנגד ד' רביעי הגלגל וד' תקופות השנה וארבעת היסודות והאיכיות והליחות. ואחרי שזכר הדברים שיתנדבו אמר ועשו לי מקדש. (א"ה נל"ח כאלו יאמר לא בקשתי ע"כ) זה מהם לאסוף הון ועושר רב אלא כדי שמכל זה אשר יתנדבו יעשו לי מקדש מקום קדוש באופן שתחול שכינתי בתוכם כאשר היתה בהר סיני לעיניהם כבוד ה' כאש אוכלת והענן סביבו והנה נקרא הבית המקודש בשמות מתחלפים אהל מועד. משכן ה'. משכן העדות. מקדש ה'. כי הנה נקרא אהל מועד לפי שהי' במדבר בתמונת אהל ביריעות וקרשים ונקרא משכן ה' מפני שחלה שם שכינת השם. ונקרא משכן העדות לפי שהתורה והלוחות שהוא העדות בין ישראל לאביהם שבשמים היה שם ומקדש מפני שלא יבאו שם ערל וטמא וכמו שאמר ואת מקדשי תיראו. ואמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' להודיעו שיהי' המשכן וכליו רומזים לצורת העולם וחלקיו ולדרך הישר שיבור לו האדם כדי להגיע לתכלית הצלחתו כמו שאבאר ברמזים. ולפי שהקב"ה הראה למשה בהר סודות המציאות וסדרו ודרכי התורה ותעלומותיה לכן הודיעו כאן שהכל היה נרמז במלאכת המשכן וזה הוא וכן תעשו רוצה לומר מכל אשר אני מראה אותך מטבע המציאות וקשורו וחלקיו כן תעשון דוגמתו במשכני וכלי עבודתי. והמפרשים אמרו שצוהו יתברך בזה שבאותו אופן שצוה לעשות המשכן וכליו כן יעשו בית עולמים לדורות לא שיעשו אותו בשיעורי המשכן אלא בתמונת הדברים וציורם וגם נכון הוא. וכפי הפשט מבלי פנות אל דרכי הרמזי' נראה לפרש מסכים למה שאחז"ל שהראהו הקב"ה למשה בהר בראיה מוחשת נגד עיניו את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו כאלו היו שם במציאות מוחשים והיה הנס הזה אצלי כדי שיצייר תבנית המלאכה בשלמותה לצוות אותה כן לאומנים שיעשוה כי היו הדברים ההנדסיי' התלויים בצייור הדמיוניים מוכנים ומצויירים עם השגת החוש את מרחקיהם ומצביה' יותר בשלמות ממה שיציירו אותם מפאת הדברים כי הנה הרעיון לא יכול הדברי' הנשמעים כמו שיעשה הראות אל הדברים הנראים. וככה היה ויראהו ה' את כל הארץ כמו שיתבאר במקומו ומפני זה היה משה ע"ה שומע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים בהשגה מוחשת כי הנה נתיחדו לאדון הנביאים נבואותיו שמה באותו קול מוחש כדי שיכתוב את התורה באותם הדברים והמלות שהיה שומע מפי הגבורה והבן זה מאד כי הוא עיקר גדול בעניני הנבואה ומעלת מרע"ה. הנה התבאר שהיתה כונתו יתברך במעשה המשכן וכליו כדי שתדבק באמצעות קדושתו והכנתו השכינה האלהית בקרב ישראל ולא ימנעה רוע ארץ המדבר ופחיתות מחוזו והיו התועלת בשרות השכינה ביניהם שתדבק בהם השגחת הש"י ושמירתו ושלא יחשבו שעזב ה' את הארץ ולא יהיו כשאר העמים בארצותם לגוייהם שהיו מכחישים ידיעת הש"י בפרטים והשגחתו בהם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והגדולים שבחכמיהם גזרו שא"א שיושגו הענינים הפרטיים אלא בחוש ובכח הגשמי ובהיותו יתברך משולל מכל גשמות לא ידע הפרטים ולא ישגיח בם ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אדם במעלה ומציאות. וכדי להסיר מלבות בני ישראל האמונות הכוזבות האלה צוה שיעשו לו משכן קדש ומקודש כאלו הוא יתברך בעצמו ישכון בתוכם שיאמינו עם זה כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם וזה ענין ושכנתי בתוך בני ישראל והתהלכתי בתוככם השוכן אתם בתוך טמאות' שהוא כלו משל ומליצה להשראת שכינתו ולדבוק השגחתו בהם באמצעות ההכנות והקדושות אשר יהיו שמה ולכך היו שמה הכהנים הקדושים שעבודתם התמידית היתה אומנות' וצוה לשום לפניהם הכיור וכנו כמזהיר אותם רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם. ומזבח העולה לשרוף שמה תאוותיהם הגשמיות ויצרם הרע ובהיכל היה השולחן והמנורה ומזבח הקטרת כאלו הם כלים לשרת לפני מלכו של עולם לא שהיה הוא יתברך צריך לדבר מכל זה חלילה וחס. אלא להשריש בנפשותם כי ה' אלהים מתהלך בקרב מחניהם וכמו שאמר ע"ד השיר (שיר השירי' ט') הנה הוא עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים כל מעשיה' ומחשבותיה' וזו עצמה היתה כונת מאמרו (ישעיה ס"ו ח') השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה וגומר ר"ל אין בית ומשכן שצריך אני אליהם כי את כל אלה ידי עשתה. אבל צויתי לעשותם כדי להשריש בלבותיכם השגחתי. והוא אומרו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' וכן שלמה לזה עצמו כיון בתפלתו. והותרה בזה השאלה הא':