ה֧וֹי חֹֽשְׁבֵי־אָ֛וֶן וּפֹ֥עֲלֵי רָ֖ע עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם בְּא֤וֹר הַבֹּ֙קֶר֙ יַעֲשׂ֔וּהָ כִּ֥י יֶשׁ־לְאֵ֖ל יָדָֽם׃
מלבי"ם באור המילות
החשבים און והיעצים עצת רע, העצה היא אחר המחשבה, והיא ההסכמה איך לפעול כמ"ש (ישעיה י"ד כ"ד עיי"ש), והרע יצדק יותר על דבר פעליי והאון על המחשבה, און יחשב (תהלים ל"ו), לבו יקבץ און (שם מ"א) און אם ראיתי בלבי (שם ס"ו), וכן (משלי ו' י"ח) (ישעיה ל"ב ו', נ"ה ז') (ירמיה ד' י"ד) וכן אמר (מיכה ב' א') חושבי און ופועלי רע :
רמב"ן
וְטַעַם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם לְהַגִּיד לָהֶם שֶׁלֹּא יִתְעַכְּבוּ בָּעִיר אַחַר הַבֹּקֶר, כִּי יָדַע בְּעִנְיַן אַנְשֵׁי הָעִיר וְרִשְׁעָם, אֲבָל הָיָה חוֹשֵׁב כִּי בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ. אוֹ שֶׁרָאָה אוֹתָם כְּהוֹלְכֵי אֳרָחוֹת, לֹא יִתְעַכְּבוּ בָּעִיר, וְאָמַר וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם אִם תִּרְצוּ:
רבנו בחיי
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. וע"ד הפשט פרשה זו של עולה כוללת ארבעה ענינים, האחד בא ללמדנו כי קרבן עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן ותועלת כפרתו עצומה, והשני בא להודיע גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, והשלישי הפלא העצום והנס הגדול הנעשה במזבח הזה, והרביעי גודל עונש הרשעים שאינם רוצים כפרה שהם נענשים ביסורי גיהנם שאין להם קץ ותכלית, וכמו שאמרו רז"ל גיהנם כלה והם אינם כלים.
דע כי כל מיני הקרבנות הם י"ג כמספר י"ג מדות, חמשה מהן באות מהקמח, והן, מנחת סולת, מנחת מרחשת, מחבת, חלות, רקיקין, וכלן נקראין קרבן. השמונה מהם הם בעלי חיים, והם, עולה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח, יש מהם נאכלין לכהנים כגון חטאת ואשם ובכור, ויש מהן נאכלין לבעלים כגון מעשר ופסח ותודה. קרבן תודה בא על הנס, והוא לשון הודאה אם היה חולה ונתרפא מביא קרבן תודה, הוא שכתוב (תהילים ק״ז:כ״ב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, או שאר שמחות כגון שמחת חתן וכלה, שנאמר (ירמיהו ל״ג:י״א) קול ששון וקול שמחה וגו' מביאים תודה בית ה'. ויש שאינו נאכל לא לכהנים ולא לבעלים, והוא קרבן עולה שאין לבני אדם בו שום חלק אלא כולו להקב"ה, וזהו לשון כליל, וקרבן זה של עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן, וכן מוכיח הלשון שאמר היא העולה, הוסיף לומר היא העולה למעלת הקרבן וחשיבותו, וכן (יחזקאל י׳:ט״ו) היא החיה אשר ראיתי. גם פרי מעשיה גדול שמכפרת על הרהור הלב, כמו שאמר באיוב (איוב א׳:ה׳) והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, וזהו לשון עולה שמכפרת על העולה על הרוח. והיה קרבן עולה קרב כל הלילה עד הבקר לפי שהאדם מחשב בלילה וחוטא ביום, הוא שאמר הנביא (מיכה ב׳:א׳) חושבי און ופועלי רע על משכבותם באור הבקר יעשוה, ועל כן צותה התורה שתהיה כפרה בזמן העברה. ולפי שעקר העברה היא ברוח היה הכל כליל באש ושב אל הרוח, ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנו, זהו הענין האחד.
הענין השני גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, דבר ידוע כי האדם צריך שיהיה נכנע ושפל להקב"ה בעמדו בתפלה לפניו או בעשותו מצוה או אחד מיתר העבודות הקלות או החמורות, שיתהדר בהם לכבוד הש"י, ושלא יחוס על כבוד עצמו, אלא שיכיר בעצמו כי הבשר והדם דל הוא ואין ידו משגת לחובה העצומה, וראוי לו להכנע ולהשפיל עצמו, כענין שכתוב באברהם (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, והמלך דוד ע"ה אמר (תהילים ט״ו:ד׳) נבזה בעיניו נמאס וז"ש בכאן:
דע כי כל מיני הקרבנות הם י"ג כמספר י"ג מדות, חמשה מהן באות מהקמח, והן, מנחת סולת, מנחת מרחשת, מחבת, חלות, רקיקין, וכלן נקראין קרבן. השמונה מהם הם בעלי חיים, והם, עולה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר, פסח, יש מהם נאכלין לכהנים כגון חטאת ואשם ובכור, ויש מהן נאכלין לבעלים כגון מעשר ופסח ותודה. קרבן תודה בא על הנס, והוא לשון הודאה אם היה חולה ונתרפא מביא קרבן תודה, הוא שכתוב (תהילים ק״ז:כ״ב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, או שאר שמחות כגון שמחת חתן וכלה, שנאמר (ירמיהו ל״ג:י״א) קול ששון וקול שמחה וגו' מביאים תודה בית ה'. ויש שאינו נאכל לא לכהנים ולא לבעלים, והוא קרבן עולה שאין לבני אדם בו שום חלק אלא כולו להקב"ה, וזהו לשון כליל, וקרבן זה של עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כלן, וכן מוכיח הלשון שאמר היא העולה, הוסיף לומר היא העולה למעלת הקרבן וחשיבותו, וכן (יחזקאל י׳:ט״ו) היא החיה אשר ראיתי. גם פרי מעשיה גדול שמכפרת על הרהור הלב, כמו שאמר באיוב (איוב א׳:ה׳) והעלה עולות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, וזהו לשון עולה שמכפרת על העולה על הרוח. והיה קרבן עולה קרב כל הלילה עד הבקר לפי שהאדם מחשב בלילה וחוטא ביום, הוא שאמר הנביא (מיכה ב׳:א׳) חושבי און ופועלי רע על משכבותם באור הבקר יעשוה, ועל כן צותה התורה שתהיה כפרה בזמן העברה. ולפי שעקר העברה היא ברוח היה הכל כליל באש ושב אל הרוח, ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנו, זהו הענין האחד.
הענין השני גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, דבר ידוע כי האדם צריך שיהיה נכנע ושפל להקב"ה בעמדו בתפלה לפניו או בעשותו מצוה או אחד מיתר העבודות הקלות או החמורות, שיתהדר בהם לכבוד הש"י, ושלא יחוס על כבוד עצמו, אלא שיכיר בעצמו כי הבשר והדם דל הוא ואין ידו משגת לחובה העצומה, וראוי לו להכנע ולהשפיל עצמו, כענין שכתוב באברהם (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר, והמלך דוד ע"ה אמר (תהילים ט״ו:ד׳) נבזה בעיניו נמאס וז"ש בכאן:
כלי יקר
זמין למנויי פרימיום בלבדכלי יקר
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
מלוש בצק עד חומצתו. משחשב בלבו את הרעה כיצד יעשה אותה הוא שובת וישן עד הבוקר שהוא יכול לעשותה כמו שהאופה שובת מלוש בצק עד שהחמיצה שהוא יכול לאפות וכן הוא אומר (במיכה ב׳:א׳) הוי חושבי און ופועלי רע כל משכבותם כאור הבקר יעשוה: