פרשנות מצטטת על מיכה ז:י

ואתנה ידעתן. להמדקדקים הה"א נוסף, ורוו"ה אמר בעבור שהדבור אינו לא ליחיד ולא לרבים כ"א לשנים, כי כן מנהג לשון ערב להוסיף ה"א בסוף התיבה כשהלשון לשנים, וכמהו ואתנה צאני (יחזקאל ל״ד:י״ז), כי תיבת צאן כוללת שני מינים כבשים ועזים, ויתכן כי כמהו ליחמנה שבסמוך, גם עיני תראינה (מיכה ז׳:י׳), האזנה אמרתי (לעיל ד'), התחברו בהם הציר"י והדגש שהם סימני הרבוי והיחידות בפעלים, בעבור שמספר השנים גם הוא ממוצע בין האחדות והרבוי כידוע לחכמי המספר, ובזה נמלטו התיבות מזרותן:

מרמס כחמר חוצות. זה מובדל מאד ממ"ש (מיכה ז' י'), למרמס כטיט חוצות, כי הטיט הוא האדמה הלחה הנמצאת בבורות ואצל שפת הימים והנחלים, והאדמה הנרפשת בעת הגשמים, ואינו ראוי לכלום, אבל החומר, הוא העפר המתרכך במים ויתקשה באש כאבן, יעשו ממנו לבנים או כלי חרש או החותם, או טיח הבתים, כי יש בו כמה מינים ואינו נרמס דרך השחתה רק דרך תיקון לעשות ממנו כלי, וע' לקמן (מ"א כה) מש"ש :

תהימנה. בספרים כ"י הנו"ן בלא דגש וכן נכון כמשפט נו"ן הרבות להרפא כמ"ש בסוף מיכה על תראינה בה:

(לז) ואמר אי אלהימו. הָאוֹיֵב יֹאמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל? כְּמוֹ שֶׁאָמַר טִיטוּס הָרָשָׁע כְּשֶׁגִּדֵּר אֶת הַפָּרֹכֶת (גיטין נ"ו), כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז'): וְתֵרֶא אֹיַבְתִּי וּתְכַסֶּהָ בוּשָׁה הָאוֹמְרָה אֵלַי אַיּוֹ ה' אֱלֹהָיִךְ":