פרשנות מצטטת על מלאכי א:ה

אשר יקריב קרבנו. אחר שדבר בכהנים המקריבים וקדושתם דבר בתנאי הנקרבים ואמר לכל נדריהם ולכל נדבותם. שאף על פי שהם קרבנות נדבה ויחשוב שכל מה שיתנדב אפילו בעל מום יהיה לרצון כיון שלא היה זה שנתן חובה עליו כמו שחשבו קצת מישראל והראה טעותם הנביא באמרו וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך:

אִימָא שָׁלוֹם, דְּבִיתְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְכוּ'. נראה לי בס"ד מעשה זו נזכרה בתלמוד לרמוז בה ענין גדול שיש בין ישראל ובין אומות העולם, דישראל נקראים בְּרָא ואומות העולם בְּרַתָּא, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (שיר השירים א, ה) בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם, עיין שם. וישראל אומרים בִּמְקוֹם בְּרָא, בְּרַתָּא לָא תֵּירוֹת וכן האמת דבן יתקיים לעתיד, שלוקחים ישראל ארץ ומלואה וכל ע' אומות! והנה שרי אומות העולם אף על פי כי בתחלה אומרים בְּרָא וּבְרַתָּא, כַּחֲדָא יִירְתּוּן שרוצים להשוות האומות שלהם עם ישראל, עם כל זה לסוף יהיו מודים בִּמְקוֹם בְּרָא, בְּרַתָּא לָא תֵּירוֹת וכמו שנאמר (מלאכי א, ה) וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל הֳ' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל. על כן תמצא דאותו פלסוף שהוא מנייהו הוי תחלה אמר בְּרָא וּבְרַתָּא כַּחֲדָא יִירְתּוּן, וסוף הודה בִּמְקוֹם בְּרָא, בְּרַתָּא לָא תֵּירוֹת. והנה הַשְׁרָגָא רמז לשליטת אומות העולם בעולם הזה שיש לזה סוף וקץ, דאין השרגא דולקת אלא על ידי שמן שבה וככלות השמן נכבית, כן הם קיימים עתה בעולם מכח נצוצות קדושה בקליפתם, ואחר בירור כל נצוצות קדושה מקליפתם יאבדו מאליהם, וְחַמְרָא רמז לתלמיד חכם שעוסק בתורה כחמור למשוי, וכמ"ש (בראשית מט, יד) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, ולכן כתיב במשיח (זכריה ט, ט) עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, רצונו לומר רוכב על זכות תלמידי חכמים! ולזה אמר אָתָא חַמְרָא זכות תלמידי חכמים וּבָטַשׁ לִשְׁרָגָא שליטת אומות העולם וגבר ישראל! ועוד נראה לי בס"ד בפשט המאמר עַיְלָא לֵיהּ שְׁרָגָא, דהאשה נקראת נר כמו שאמרו חכמינו ז"ל בגזירת החרבן שהיה על שני פתילות בנר אחד, רצונו לומר אשת איש מזנה עם אחרים, דהשרגא כלי קבול שתקבל בתוכה אבר התשמיש הדומה לפתילה, והזרע הדומה לשמן, והשרגא מאירה את הבית, כן האשה מאירה לבית דבלעדה יחשך הבית, ולכן עַיְלָא לֵיהּ שְׁרָגָא הרומזת לאשה, לומר למה תגרע מן הזכר? הלא היא מאירה כנר המאיר בחשוכה! ורבן גמליאל עַיִּיל חַמְרָא לוּבָא, שהחמור זן את בעליו על ידי המשוי שנושא עליו, כן הזכר הוא נושא משוי עול הפרנסה להביא לביתו ומזין את אשתו, על כן הזכר הוא העיקר דהכל צריכין למארי חטייא!