כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
דברי ירמיהו
אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראוים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד למי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזה כבודו של מלך וכו' וכך היה וכו' והוא שירמיה אומר מי לא יראך מלך הגוים וכו'. האיר עינים בדבר אשר יפליא לכל בוחן ודורש ההתחלות איככה תעו העמים מקדם מדרכי השכל ובתוכם בני אדם ונח אשר ידעו את ה', להאמין בע"ז ולעבוד עץ ואבן, ורבינו ז"ל הודיע לנו כי כונתם הראשונה אז היה רק לכבד הסיבות הקרובות לנו אשר טוב ה' וחסדו יבוא ע"י לנו כמו השמש וירח וכיו"ב והיה בעיניהם כמשתחוה למשנה למלך עושי רצונו וזה מכבוד המלך, ואחרי זה שכחו ה' ועבדו לאלו לבד, ובזה גלה חרפת העע"ז מישראל בימי מלכיהם כירבעם וכיו"ב כי המה כמו מלכיהם האמינו בה' ועבודתם בע"ז הי' כעע"ז מלפנים בימי אנוש בעת כי הוחלו לעבדה כנאמר מהכותים "את אלוהיהם היו עובדים ואת ה' היו יראים וכו'" אף חטא גדול חטאו הוקל פשעם בהאמינם בה' אף כי סרו מדרכי התורה והשכל והנסיון אל יקשה בעינינו כי אחרי ראות כל אלה הדברים אשר עשה ה' לעיניהם יכחשו וימעלו בו, כי לא בה' כחשו רק תעו בדרכי השכל ולא כשאר העמים עבדו אלילים.
ובס' חכמתא דשלמה מלכא נאמר איככה עלה הטעות הזה בדרך אחר ב"פ.
ובר"ן בדרוש נ"ו כתב ואע"פ שכתב הר"ם וכו' ואפשר שהביאו לומר כן מפני שמצא ענין זה בא' מהמדרשות או באותן ספרי ע"ז הקודמים שבאו לידי הר"מ ז"ל אבל לפי הסברה אני חושב שגוף העיון היו מביאין אל זה והוא שאם היה מדעות הפילוסופין שחושבין שאין לה' ית"ש חפץ והשגחה בבריאה אבל כל המציאות נמשך אחרי החיוב, וכל מי שיאמין זה הדעת הרע אם יעלה על דעתו הפכו יחשב שהוא מרי גדול וחסרון בחק השי"ת מפני שהם חושבין שהוא נעלה ומרומם מכל זה מאוד וכו' עיי"ש, וזה הנתפרסם בספרים באלשיך תהילים קי"ג בפי' רם על כל גוים ה' וכיו"ב כי מדעת העובדי ע"ז כי ה' יתעלה מסר הנהגת העולם להשמים וכוכבים וכיו"ב לשרי מעלה ומטה נמשך מדעה הנאמרה, ובמס' מנחות דף ק"י אמר רב מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהם שבשמים, איתיביה ר' שימי בר חייא לרב "ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה" מלאכי א' א"ל שימי את דקרו ליה אלדא דאלדא וכו'.
וזה מסכים עם דברי הרמב"ם והר"ן הנאמרים באין הכרע מזה לזה, וברד"ק שם וז"ל כי אע"פ שעובדים לצבא השמים מודים בי שאני הסיבה הראשונה אלא שעובדים אותם לפי דעתם שיהיה אמצעי ביני ובינם ואמרו חז"ל דקרו ליה אלהא דאלהין עכ"ל, "כל גוים שכחי אלוקים" תהילים ט' כי ידעו ושכחו אח"ז מסכים לדעת רבינו כי בדורות הראשונים היתה הע"ז לאמצעי ואח"ז שכחו ה' ועבדו לע"ז בלבד.
ונראה מפורש כן במקרא קודש "כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי וכו' והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכו' והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" הושע ב'.
בעת כי סרו מה' יתעלה ועבדו לשמש וירח וכיו"ב אשר לפי דעתם הנשחתת להם נמסר ההשגחה על התחתונים אשר הוא יתעלה אין כבודו לשום עינו עליהם ולהם שלוחי דרחמנא אחריהם אמרו ללכת אשר יתנו להם שמנם וצמרם וכו' ונאמר ע"ז ולא ידעה כי אנכי נתתי וכו' וגם אז לא כחשו בה' הסיבה הראשונה יתעלה ויחשבוהו לבעל ואדון הכל, ולראשי הטבע השמש וירח וכיו"ב קראו אישי כמשפט האיש המשפיע מזון ומחיה לצרכי ביתו להאשה וכמו כן המה נותני מימי וכו' אבל לאח"ז כי ידעו ה' ית"ש כי הוא הנותן לא יקראו אותו עוד בעלי לאדון וסיבה ראשונה בלבד כי יקראו אותו יתעלה אישי הנותן והמשפיע לנו כל צרכינו והוא הנותן ומידו הכל.
ובמס' סנהדרין דף ס"ג ע"א ויאמרו אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים שמות ל"ב אמר ר' יוחנן אלמלא הוי"ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כליה ועי' במהרש"א בעין יעקב שם ומה שמיחס להרמב"ם הוא דעת רד"ק וכיו"ב שמדברים מאמצעים, ועי' בפ"ב ה"א נראה להסכים דעת הרמב"ם עם דעת הר"ן ורד"ק עיי"ש, ובכוזרי האריך במאמר א' סי' ע"ז בענין העגל שג"כ לא היה ע"ז ממש עיי"ש, ועי' ספרי עקב פיסקא מ"ג בד"ה ועבדתם וכו' שלא ליתן פה וכו' עיי"ש ומובן עם מ"ש לעיל.
ובס' חכמתא דשלמה מלכא נאמר איככה עלה הטעות הזה בדרך אחר ב"פ.
ובר"ן בדרוש נ"ו כתב ואע"פ שכתב הר"ם וכו' ואפשר שהביאו לומר כן מפני שמצא ענין זה בא' מהמדרשות או באותן ספרי ע"ז הקודמים שבאו לידי הר"מ ז"ל אבל לפי הסברה אני חושב שגוף העיון היו מביאין אל זה והוא שאם היה מדעות הפילוסופין שחושבין שאין לה' ית"ש חפץ והשגחה בבריאה אבל כל המציאות נמשך אחרי החיוב, וכל מי שיאמין זה הדעת הרע אם יעלה על דעתו הפכו יחשב שהוא מרי גדול וחסרון בחק השי"ת מפני שהם חושבין שהוא נעלה ומרומם מכל זה מאוד וכו' עיי"ש, וזה הנתפרסם בספרים באלשיך תהילים קי"ג בפי' רם על כל גוים ה' וכיו"ב כי מדעת העובדי ע"ז כי ה' יתעלה מסר הנהגת העולם להשמים וכוכבים וכיו"ב לשרי מעלה ומטה נמשך מדעה הנאמרה, ובמס' מנחות דף ק"י אמר רב מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהם שבשמים, איתיביה ר' שימי בר חייא לרב "ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה" מלאכי א' א"ל שימי את דקרו ליה אלדא דאלדא וכו'.
וזה מסכים עם דברי הרמב"ם והר"ן הנאמרים באין הכרע מזה לזה, וברד"ק שם וז"ל כי אע"פ שעובדים לצבא השמים מודים בי שאני הסיבה הראשונה אלא שעובדים אותם לפי דעתם שיהיה אמצעי ביני ובינם ואמרו חז"ל דקרו ליה אלהא דאלהין עכ"ל, "כל גוים שכחי אלוקים" תהילים ט' כי ידעו ושכחו אח"ז מסכים לדעת רבינו כי בדורות הראשונים היתה הע"ז לאמצעי ואח"ז שכחו ה' ועבדו לע"ז בלבד.
ונראה מפורש כן במקרא קודש "כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי וכו' והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכו' והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" הושע ב'.
בעת כי סרו מה' יתעלה ועבדו לשמש וירח וכיו"ב אשר לפי דעתם הנשחתת להם נמסר ההשגחה על התחתונים אשר הוא יתעלה אין כבודו לשום עינו עליהם ולהם שלוחי דרחמנא אחריהם אמרו ללכת אשר יתנו להם שמנם וצמרם וכו' ונאמר ע"ז ולא ידעה כי אנכי נתתי וכו' וגם אז לא כחשו בה' הסיבה הראשונה יתעלה ויחשבוהו לבעל ואדון הכל, ולראשי הטבע השמש וירח וכיו"ב קראו אישי כמשפט האיש המשפיע מזון ומחיה לצרכי ביתו להאשה וכמו כן המה נותני מימי וכו' אבל לאח"ז כי ידעו ה' ית"ש כי הוא הנותן לא יקראו אותו עוד בעלי לאדון וסיבה ראשונה בלבד כי יקראו אותו יתעלה אישי הנותן והמשפיע לנו כל צרכינו והוא הנותן ומידו הכל.
ובמס' סנהדרין דף ס"ג ע"א ויאמרו אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים שמות ל"ב אמר ר' יוחנן אלמלא הוי"ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כליה ועי' במהרש"א בעין יעקב שם ומה שמיחס להרמב"ם הוא דעת רד"ק וכיו"ב שמדברים מאמצעים, ועי' בפ"ב ה"א נראה להסכים דעת הרמב"ם עם דעת הר"ן ורד"ק עיי"ש, ובכוזרי האריך במאמר א' סי' ע"ז בענין העגל שג"כ לא היה ע"ז ממש עיי"ש, ועי' ספרי עקב פיסקא מ"ג בד"ה ועבדתם וכו' שלא ליתן פה וכו' עיי"ש ומובן עם מ"ש לעיל.
מנחת שי
אשר לא טהרה. מה שנמסר במסורה שלנו כאן ובריש מלאכי ותילים י"ט דברי שגגה הן ואין לסמוך עליהן שהרי מנו כל צפור טהרה דפ' ראה עם המלאים והוא חסר בלי ספק. וכן מסר הרמ"ה ז"ל הטהורה ב' מלא וא"ו ותרויהון רישי פסוקים וסימן מכל הבהמה הטהורה. מן הבהמה הטהורה ושאר כל לישנא דטהרה באורייתא חסר וא"ו כתיב עכ"ל והמסורה הנכונה והישרה כך צריכה לומר טהורה ה' ג' חסר וב' מלא וסימן אשר לא טהרה. אשר איננה טהרה. כל צפור טהרה. לשמי מנחה טהורה דמלאכי. יראת ה' טהורה ב' בתראי מלאים חד וטהורה היא ונקתה ונזרעה וכן מצאתי במסורת כת"י מדוייקים וכך הם בספרים מדוייקים:
דרך חיים
ויש לך לדעת כי פירשנו גם כן עוד דברים גדולים על חלול השם מה שאמר 'נפרעין ממנו בגלוי', וכן מה שאמר 'אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם'. וזה כי השם הוא גלוי של בעל השם, כי כל אחד על ידי השם נודע הוא בעולם, כמו (מלאכי א, יא) "גדול שמי בגוים", ועל ידי השם הוא מפורסם ונודע. ולפיכך אמר 'המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי', מפני שהיה מחלל שמו אשר הוא בגלוי ונודע לכל, וכדכתיב (ירמיה טז, כא) "וידעו כי שמי ה'". לכך נפרעין ממנו בגלוי, שיהיה נודע ונגלה לרבים כאשר חטא בחלול שמו, אשר על ידי שמו נגלה השם יתברך בעולם. ולפיכך אף אם חלל שם שמים בסתר, סוף סוף חטא בשמו אשר בו נודע ונגלה בעולם, ולפיכך נפרעין ממנו בגלוי.