פרשנות מצטטת על מלאכי ב:ז

משה קבל תורה מסיני. יש לשאול, מה ענין הקבלה הזאת - איך בא התורה מזה לזה - במסכתא הזאת, מה שלא נמצא בשום מסכתא. ולפי הנראה, כי דברי המסכתא הזאת דברי מוסר, ואינם בכלל תורה אשר קבלו מסיני. אפילו אם נאמר שהכל קבל משה מסיני, אפילו מה שיתחדש תלמיד ותיק, מכל מקום למה באר ענין הקבלה בכאן יותר. ועוד קשה, שאמר 'משה קבל תורה מסיני', היה לו לומר 'משה קבל תורה מן הקב"ה', ולמה זכר בזה 'מסיני'. ועוד קשה, שאמר 'משה קבל תורה מסיני', הזכיר לשון קבלה, ואחר זה - לשון 'ומסרה ליהושע'. וכך היה לו לומר 'משה קבל תורה מסיני, יהושע קבל ממשה', וכן הכל. ולא עוד, אלא שחזר לומר לשון קבלה, כי אמר לשון מסירה עד אנשי כנסת הגדולה, ואחר כך (להלן משנה ג) 'אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק', (להלן משנה ד) 'יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו ממנו'. וכן בכל הזוגות הזכיר לשון קבלה תמיד. ועוד קשה, למה הוצרך להזכיר אצל נביאים לאנשי כנסת הגדולה מסירה בפני עצמו, מה שלא הזכיר אצל יהושע לזקינים, ולא אצל זקינים לנביאים. ועוד קשה, למה מסר משה התורה ליהושע, ולא מסר התורה לאלעזר בן אהרן הכהן, כי כהן גדול היה, וכתיב (מלאכי ב, ז) "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". ועוד כתיב (ר' דברים יז, ח-ט) "וקמת ועלית אל הכהן ואל השופט שיהיה בימיך". ובפרט אצל אלעזר כתיב (במדבר כז, כא) "לפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים ותומים", ואם כן למה הניח אלעזר חוץ. ועוד קשה, שאמר 'יהושע לזקינים, וזקינים לנביאים', ואין לפרש (-בודאי-) מה שאמר 'וזקינים לנביאים', שאותם הזקנים* עצמם שמסר להם יהושע את התורה, הם עצמם מסרו לנביאים, עם שהזקנים ההם האריכו ימים עד שמואל הנביא, שהיה* מנביאים הראשונים, דזה אינו, שאין לומר שהאריכו ימים הזקינים כל כך, דבפרק האורג (שבת קה:) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המתעצל בהספדו של תלמיד חכם אינו מאריך ימים. ופריך, והכתיב (שופטים ב, ז) "ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקינים אשר האריכו ימים אחרי יהושע", והתם אמרינן שהיו מתעצלים בהספדו של יהושע. ומתרץ התם, ימים האריכו, שנים לא האריכו. ואם אתה אומר שאלו הזקנים היו חיים עד הנביאים הראשונים, אם כן בודאי שנים האריכו גם כן. אלא בוודאי צריך לומר שהזקינים שהיו בימי יהושע מסרו התורה לזקינים אחרים, ואם כן היה לו לומר 'וזקינים לזקינים', כי למה עשה כל* הזקינים מסירה אחת, וחלק מהם הנביאים להיות נחשב* מסירה בפני עצמו. ועוד, דאין ספק כי לא תליא התורה בנבואה, ולענין התורה נחשבים הנביאים כמו הזקינים. ואם כן למה חלק ביניהם לומר 'זקינים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה'. בודאי אם היו הנביאים מיד אחר הזקנים שהיו בימי יהושע, יש לנו לומר דלא מפני נבואתם נתן להם מסירה בפני עצמו, רק שכך היה סדר המסירה והקבלה, שהזקינים שהיו בימי יהושע מסרו לנביאים, ולא תליא מידי בנבואתם. אך עתה שצריכין אנו לומר כי הזקינים בימי יהושע מסרו לזקנים, וכן נביאים לנביאים, וחשב כל הנביאים קבלה אחת, וכל הזקינים קבלה אחת. וקשיא, למה חלק בין הזקינים לנביאים ובין נביאים לאנשי כנסת הגדולה, ועשה כל הזקינים קבלה אחת, וכל הנביאים קבלה אחת. ועוד קשה, למה לא נחשבים המלכים, כמו דוד ושלמה, גם כן מקבלים בפני* עצמם, לומר 'וזקינים מסרוה* למלכים'. ועוד קשה, למה לא נמצא שום מוסר מן הנביאים או מן הזקינים, רק נמצא מוסר מן אנשי כנסת הגדולה, שאמרו ג' דברים.

ויקרא. מצאנו ברית יחיד בעבור שני דברים גם יתכן להיות מצוה אחת בעבור דברים רבים כמצות העולה והקרבן כי בתת כל חלק בעתו ימלט החלק שיש לו חלק לעולם הבא על כן פירוש לכפר לתת כופר והעד מתחלת כי תשא על כן כתיב פן יפגענו בדבר גם יש בעולות סודות לעתידות גם יתבונן מכל קרבן סוד התולדות והחטאות והמצות להחיות מורי התורה. וטעם ויקרא אל משה אחר ולא יכול משה שהכבוד קראו מאהל מועד שיבוא שם ושם ידבר עמו והכבוד לפנים מהפרכת ושם היה משה נכנס כי כן כתוב וזה טעם ותמונת ה׳‎ יביט. וטעם להזכיר הקרבנות קודם המצות כי השכינה תשוב אל מקומה אם לא ישמרו תורת העולה וכן היה וחלילה חלילה להצטרך לעולה וכן כתוב אם ארעב לא אומר לך רק יש לו סוד:

לֵאמֹר אֲלֵיהֶם. רַזַ״ל אָמְרוּ (תורת כהנים) ״אֲלֵיהֶם״ – פֵּרוּשׁ שֶׁיֹּאמַר לְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר, וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה כְּדֵי לְהַקְדִּימָם בַּלִּמּוּד קוֹדֶם, כִּדְתַנְיָא (עירובין נד.) בְּסֵדֶר הַלִּמּוּד. וְאוּלַי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַצְרִיכָם לְהוֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל דֶּרֶךְ (מלאכי ב:ז) ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן״ וְגוֹ׳, וַאֲשֶׁר עַל כֵּן סָמַךְ לָזֶה ״דַּבְּרוּ״ וְגוֹ׳. עוֹד יִתְבָּאֵר אָמְרוֹ לֵאמֹר אֲלֵיהֶם לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים (שמות כ:א) כִּי טַעַם אָמְרוֹ ״לֵאמֹר״ כִּי הַדִּבּוּר הַיּוֹצֵא מִפִּי אֵל עֶלְיוֹן הָיָה נוֹצָר מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ וְהוּא הָיָה מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה, וּפֵרוּשׁ ״לֵאמֹר״ הוּא הַדִּבּוּר יֹאמַר לְמֹשֶׁה, וּכְמוֹ כֵן אָמַר כָּאן ״לֵאמֹר אֲלֵיהֶם״ – פֵּרוּשׁ הַדִּבּוּר יֹאמַר לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן. וְאֵין פֵּרוּשׁ זֶה מַכְחִישׁ דִּבְרֵי רַזַ״ל שֶׁאָמְרוּ (תורת כהנים א) לֹא הָיָה הַדִּבּוּר אֶלָּא לְמֹשֶׁה וְלֹא לְאַהֲרֹן, כִּי גַּם לְדַרְכֵּנוּ לֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי ה׳ אֶלָּא מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁהַמַּלְאָךְ הַמִּתְהַוֶּה מֵהַדִּבּוּר הָיָה מְדַבֵּר לְשׁוֹן רַבִּים, וּמֹשֶׁה הָיָה מַגִּיעַ הַדְּבָרִים לְאַהֲרֹן.

תורת אמת וגו' - משתעי באהרן כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' (מלאכי ב׳:ז׳):