וְזֹאת֙ שֵׁנִ֣ית תַּֽעֲשׂ֔וּ כַּסּ֤וֹת דִּמְעָה֙ אֶת־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה בְּכִ֖י וַֽאֲנָקָ֑ה מֵאֵ֣ין ע֗וֹד פְּנוֹת֙ אֶל־הַמִּנְחָ֔ה וְלָקַ֥חַת רָצ֖וֹן מִיֶּדְכֶֽם׃
העמק דבר
ונפש כי תקריב וגו׳. לשון נפש מלמדנו דמנחה בא לרצות על הנפש. והכי איתא ברבה. וע״ע בסמוך בשם הת״כ אכן לא נתבאר על איזה דבר הוא בא. ונראה מסוגי׳ דקראי שבא להשיג כפרה ורצוי על השחתת הנפש במדות. ומש״ה אמר דוד לשאול (שמואל א׳ כ״ו) אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה. פי׳ הסיתך בי ע״י מחלה של מדת העצבון וכעס ירח מנחה להסיר מחלה זו ממך. ובמלאכי ב׳ כתיב וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ וגו׳ מאין פנות אל המנחה. שעשו מחמת תאוה לנשים יפות מנשותיהם. רעה עם הנשים שלא כדין והביאו מנחה לכפרה. ואמר הנביא שדמעת העשוקה מכסה את המזבח מבלי יניח לפנות אל המנחה שיעלה לרצון. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ט״ז במאמר משה רבינו אל תפן אל מנחתם. ובאשר השחתת המדות בא ע״י אחת מארבע מרות. כמו מרה שחורה אם מתגברת מולידה עצבון. ולבנה מולידה ציהוב ושמחה יתירה. וירוקה מולידה תאוה. ואדומה מולידה כעס. מש״ה יש ד׳ מנחות. ובימי המקדש ידעו לכוין איזו מנחה מועיל לפי אופן השחתה שבנפש. וע״ע בסמוך ולהלן ו׳ י״ג:
חידושי הרד״ל
(יז) איני אומר להקריב לך אלא לשמיע בקול תודה. קול הודאה ותפלה (והרמת קול בבכי ותחנונים) וכתיב סיפיה ואסובבה את מזבחך ה'. והיינו בבכי ותחנונים כמ"ש (יואל ב) בין האולם ולמזבח יבכו גו' וכתיב (מלאכי ב) כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה וכמ"ש בב"ר פי"ח שהיו מקיפות את המזבח כו':
פרישה
מזבח מוריד עליו דמעות (דכתיב במלאכי וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' וגומר ואמרתם על מה וגומר אשת נעורך אשר בגדתה בה ואשת נעורך היינו זיווג ראשון וכתיב בתריה ושמרתם ברוחכם ובאשת נעורך אל יבגוד כ"פ) וז"ל ב"י מצאתי כתוב בשם ספר אגודה (פרק המגרש) היינו דוקא כשמגרש בע"כ:
רש"י
ונקוטו בפניהם. מנחם חברו עם ראיתי בוגדים ואתקוטט' (שם קי"ט) יתקוטטו על עצמם על אשר לא שמעו אלי וי"ת וידנקון ואינון יהון חזן וכן תרגם הנאנקים דמדנקים ובכי ואנק' דמדנקן דמוניי"ר בלע"ז: