פרשנות מצטטת על מלאכי ג:ז

בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. מקשים למה לא אמרה: פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר כוכב מיעקב בהפטרת מסעי על מאמר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית יב, ג) דהכתוב מהפך הסדר דאצל הברכה הזכיר השם יתברך את פעולת עצמו תחלה ואחר כך הזכיר את המברכים דאמר לו 'ואברכה את מברכיך' ובקללה הזכיר המקללים תחילה ואחר כך הזכיר הפועל היוצא מאתו יתברך דאמר 'ומקללך אאור' ולא אמר אאור את מקללך?
ופירש שם כי כלל הענין הוא בחוקי ההגיון להקדים תמיד הסיבה למסובב והנה בהשפעת הטובה הקדוש ברוך הוא הוא בעל הסיבה כי הוא מטיב רק מצד היות חפצו להטיב ובהפך אצל הרעה האדם הוא בעל הסיבה כי הוא המסבב לעצמו את הרעה לכן יפה אמר הכתוב על הסדר וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ שהקדים הכתוב להקדוש ברוך הוא תחלה אצל הטובה אך אצל הרעה אמר וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר כי המקלל הוא הגורם לעצמו את מארתו כי מפני שקלל לכן יאור עתה נמצא הוא עצמו סיבב את רעתו.
ובזה פירש מאמר רבותנו ז"ל (במדבר רבה ב, טז) אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני ראשון לטובה ואחרון לרעה ראשון לטובה (הושע ב, כה) 'וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה' ואחר כך 'וְהוּא יֹאמַר אֱלֹקָי' אבל ברעה אמר תחלה (הושע א, ט) 'כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי' ואחר כך אמר 'וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם' והוא מבואר היטב על פי האמור עיין שם.
והנה ידוע מה שאמרו בגמרא (כתובות נט:) תני רבי חייא אין אשה אלא לבנים, כלומר אם לא בשביל שתוליד בנים לא היתה האשה נבראת כי לא נבראה אלא רק לצורך זה שתנשא לאיש ותוליד ממנו בנים וכן הוא אומר לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, יח)
נמצא האשה היא סיבה לנשואין שישאנה האיש כדי שיוליד ממנה בנות שאם לא היה יוצא ממנה בנים לא היה האיש נושא אותה ומאחר כי בחוקי ההגיון הוא להקדים הסיבה למסובב לכן בת קול מכרזת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי כי בת פלוני להיותה ראויה לבנים לכן מזדווגת לפלוני כדי שיוליד ממנה בנים.
ובזה יובן בס"ד הכתוב נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) כלומר היא הסיבה להדבק בגבר והיינו תְּסוֹבֵב לשון סיבה. ועוד נראה לי תְּסוֹבֵב ג' בַּר, כי לדעת בית שמאי חיוב פריה ורביה ב' זכרים ונקבה אחת (יבמות סב.) נמצא הם ג' בנים וכיון דאין אשה אלא לבנים שהוא שם כולל זכרים ונקבות נמצא היא סיבה לפריה ורביה שהיא לידה של ג' בר.
ועוד נראה לי בס"ד קושיא הנזכר שבאה בת קול ללמדנו מוסר השכל שתהיה הנקבה טפילה לזכר ולא תתגדל ותתנשא עליו ולכן אמרה לשון זה לתלות הנקבה בזכר ולא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי. ובזה יובן מאמר רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, פירוש ממה דנקטה בת קול בת בתחלה שאמרה בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ולא נקטה הבן בתחלה שלא אמרה פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי הנה בזה הלשון דנקטה בת קול יש סימן יפה לבנים הזכרים כי מזה אנו למידין שהבנות יהיו טפלים לבנים הזכרים ולא להפך!
או נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בס“ד בסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בהפטרה של פרשת וילך בפסוק תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב (מיכה ז, כ) דאמרו רבותינו זכרונם לברכה יש האיש מחזר על בת זוגו שהולך אצלה לישא אותה וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה ויש בת זוגו הולכת אצלו לישא אותה וכמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה. וידוע שיש לישראל עם הקדוש ברוך הוא דין אשה ובעלה והוא יתברך אמר שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (מלאכי ג, ז) שתפס השיטה כיצחק אבינו ע"ה וישראל אומרים הֲשִׁיבֵנוּ הֳ' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה (איכה ה, כא) דתפסי השיטה כיעקב אבינו ע"ה. ולכן מבקשים תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב עיין שם. ולכן כאן אומרת בת קול בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי דתופסת השיטה כיצחק אבינו ע"ה שתהיה מחזרת והולכת אצל הזכר לינשא לו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהנקבות שורשם בגבורות והזכרים בחסדים ובבריאת העולמות למעלה יצאו הגבורות קודם שיצאו החסדים ובזה ניחא שהקדים הנקבה לזכר שאומרת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי ואינה אומרת פְּלוֹנִי לְבַת פְּלוֹנִי עד כאן דבריו נר"ו.
והנה מקשים למה בזכר מזכיר שמו ובנקבה לא הזכיר שמה? ונראה לי בס"ד דהנקבה היא דין והזכר רחמים ולכן כוחות הדין נאחזים בנקבה יותר מן הזכר ולכן המזיקין והשדים נדבקים בנקבה יותר כידוע ועל כן לא הזכירה שמה כדי שלא יהיו המזיקין והשדים אשר ישמעון דברי בת קול מכירים בה ויתעוררו לרדוף להדבק בה מה שאין כן בזכר אין חשש פן בהזכרת שמו יתעוררו וירדפו להדבק בו.
ועוד נראה לי בס"ד דהנקבה בתחילתה בטילה היה לגבי אביה שאין לה רשות על עצמה שלא תוכל לקדש עצמה ורק אביה יכול לקדשה לכן מזכרת אותה על שם אביה כי הוא העיקר שלה ובידו תלויה אבל הזכר מתחילתו אינו בטל לגבי אביו דאין אביו יכול לקדש לו אשה ואין לו רשות עליו ולכן מזכרתו בשמו.
ועוד תרצתי דרך הלצה דהנקבה כל נדונייה שלה וצורכי נשואיה הוא מאביה ולכן תכבדנו בת קול בדבר זה של הנשואין להזכיר את בתו על שמו כי לולי הוא איך היתה נשאת כיון דהיא 'לית לה מגרמה כלום' אבל הזכר אינו צריך לתת מעות לאשה עד שיקחנה ועל הרוב אינם מביאים מעות מזומנים לצורך הנשואין אלא אדרבה הזכרים הם נעזרים מן הבנות שלוקחים בעת הנשואין מעות בעין מן אבי הכלה לכך לא תלתה בת קול את הבן באביו אלא קראתו בשמו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דלאו אורח ארעא שתזכיר בת קול שם הנקבה ולכן העלימה שמה וזכרה אותה על שם אביה.

אל תתן וגו'. רבי בנימין פתר קרא בחנופי תורה ^כבבני אדם שמראים עצמם כאלו הם בני תורה ואומרים שלמדו הרבה הלכות מפלוני ומפלוני, ובאמת אינם בני תורה כלל. , אל תתן את פיך – אל תתן רשות לפיך, לחטיא את בשרך – להחטיא את גופך בלמודך ^כגר"ל באונאת למודך וכמש"כ באות הקודם. ואל תאמר לפני המלאך זה הרב ^כדיתכן דמכונה הרב בשם מלאך על שם הכתוב (מלאכי ג׳:ז׳) ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. כי שגגה היא, עביד גרמיה קרי ולא קרי, תני ולא תני ^כהנראה הפירוש שאם ישאלהו הרב לדבר תורה ולא ידע יתנצל עצמו שרק בדבר זה לא ידע אבל בכלל הוא בן תורה בעל מקרא ומשנה. , למה יקצוף האלהים על קולך – על הקול שאמרת, וחבל את מעשה ידיך, אפילו מעוט הלכות שביד אותו האיש הקב"ה מכניס בהן שכחה ומאבדן ממנו.
(שם)

וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף. וּמֹשֶׁה הָפַךְ הַסֵּדֶר וְאָמַר ״וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת״. וְעַל דֶּרֶךְ הַמִּדְרָשׁ (איכה רבה ה כא) נוּכַל לוֹמַר, כִּי אָמְרוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל (מלאכי ג ז) ״שׁוּבוּ אֵלַי תְּחִלָּה״, וְאַחַר כָּךְ ״וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם״. וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְשִׁיבָה: ״אֵין בִּי כֹחַ לָשׁוּב תְּחִלָּה, אֶלָּא אַתָּה תִּהְיֶה הַמַּתְחִיל״, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה כא) ״הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ״, וְאַחַר כָּךְ ״וְנָשׁוּבָה״. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה יְפֹרַשׁ הַמַּשְׁקוֹף כְּלַפֵּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עֶלְיוֹן עַל כֹּל, כִּדְאִיתָא (תהלים קב כ) ״כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ״. וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת הַמַּחֲזִיקִים הַמַּשְׁקוֹף, הַיְינוּ זְכוּת אָבוֹת וְאִמָּהוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים לג כז) ״מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם״, כִּי הָאָבוֹת מִתַּחַת לַמֶּרְכָּבָה וְהֵם זְרוֹעוֹת עוֹלָם. לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּחוֹלֵק כָּבוֹד לִירֵאָיו, ״וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת״ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ ״וְעַל הַמַּשְׁקוֹף״, לוֹמַר שֶׁהַצַּדִּיקִים בְּנֵי אָבוֹת וְאִמָּהוֹת יִהְיוּ הַמַּתְחִילִים. וּמֹשֶׁה אָמַר ״וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף״ תְּחִלָּה, כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַתְחִיל.

בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ. וְאִם תּאמַר, "וַהֲלֹא יִרְמְיָה עוֹמֵד וּמִתְנַבֵּא בִימֵי יְהוֹיָקִים וְצִדְקִיָּהוּ, 'שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם'", לֹא לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה, אֶלָּא לְהָקֵל הַפֻּרְעָנוּת וּלְהָכִין מַלְכוּתָם בְּשׁוּבָם מִן הַגּוֹלָה, לְנָטְעָם מֵאֵין נְתִישָׁה וְלִבְנוֹתָם מֵאֵין הוֹרֵס: