הֲיִקְבַּ֨ע אָדָ֜ם אֱלֹהִ֗ים כִּ֤י אַתֶּם֙ קֹבְעִ֣ים אֹתִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה קְבַעֲנ֑וּךָ הַֽמַּעֲשֵׂ֖ר וְהַתְּרוּמָֽה׃
משנת ארץ ישראל
אם כן, תרומה גדולה ותרומת מעשר תובאנה ללשכה במקדש, היא בית האוצר, ושם תחולקנה לכוהנים, ואילו המעשר יינתן ללוויים ברחבי הארץ. שבע פעמים נזכרת הבאת המעשרות לבית ה', ומספר החזרות, והשימוש במספר המקודש שבע, הם רמז לחשיבות העניין. בפועל אנו שומעים על לשכה גדולה במקדש שבא מכנסים את המעשר: "מצות הלוים והמשררים והשוערים ותרומת הכהנים" (נחמיה יג ה). אם כן, גם כאן רק המעשר שהלוויים נותנים מגיע למקדש. נחמיה מספר עוד שהעם התרשל בהרמת מעשר הלוויים (נחמיה יג י) ונחמיה התרעם על כך והגיע למצב שבו "וכל יהודה הביאו מעשר הדגן והתירוש והיצהר לאוצרות" (נחמיה יג יב). אם כן, כתגובה להתרשלות העם הוחלט להביא גם את מעשר הלוויים למקדש כדי למנוע מצב שבו הרמת התרומה נעשית ברשות הפרט, בתקווה שהפומביות תוביל ליתר בקרה. מצב זה משתמע מדברי הנביא מלאכי. מלאכי מתלונן שבני ישראל אינם מביאים את "המעשר והתרומה" (מלאכי ג ח), ותובע להביא את המעשר אל בית האוצר (שם ט). האבחנה בין המעשר והתרומה נאמרת במפורש, ולכאורה יש להסיק שרק את המעשר צריך להביא לאוצר, אבל ייתכן גם שהמעשר הנזכר בפסוק ט הוא קיצור של "המעשר והתרומה" שבפסוק הקודם. בדברי הימים מתואר שגם בימי חזקיהו מביאים את המעשר לבית ה' (דברי הימים ב לא ב-ו), וקרוב להניח שהדברים משקפים את הנוהגים של ימי בית שני, כפי שנקבעו לאחר המהפך שחולל נחמיה.