פרשנות מצטטת על מלאכי ג:כא

מלך הרביעי הדד כו' בשדה מואב. ידוע ששתי בנות לוט הן נגד נשי יעקב. ובכירה שילדה מואב הוא מתחיל אחורי הת"ת בחינת רחל כידוע שלכן נקרא מואב מאב ודבוקה בת"ת וזהו בשדה מואב ששדה הוא נו"ק ושם יצאה נוק' עמו וכמ"ש בפ' משפטים דף ק"ד א' לוי חבורא דכלא מתרין סטרין ר"ל ת"ת כמ"ש שם יהודה נוק' בהדי דכורא מתדבקא י'ק'ו' דא דכורא ד"ה דא נוק' דהות בהדי ד"ה אמאי דא בהדי דא אלא ד' באתדבקו דרע בהדה איהי דלת מסכנא אייתי ואצטרי' לאתבא בגלגולא לאתעכל ההוא רע ולאתבלי בעפרא ולבתר לצמחא בסט' דטוב ולנפקא ממסכנ' לעתירו וכדין ה' והוא רומז על עולם הזה שאנחנו מדברים בו שהיתה בסט' דרע וזהו ושם עירו עוית ואצטריך לאתבא בגלגולא כו' והוא שיצאה אח"כ אחר המלכים ואתבטלת והיתה בקליפה נוק' שנקראת עפר כידוע ושם נפרד הרע ממנה ויצאה אח"כ בסט' דטוב וכמ"ש ומההיא דאתלטיא נפקא דכתיב מן האדמה כו'. והוא אדמת עפר וז"ש (סוף דניאל) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו כו' והוא חדוש העולם אחר אתבטלת ארעא כמ"ש לעיל שכל ענין זה העולם דוגמת עולם התהו וז"ש אלה לחיי עולם זה סטרא דטוב ואלה לחרפות כו' זהו סט' דרע שנפרד מטוב ואתבלי בעפרא והוא שנאמר (מלאכי ג) כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם: וידוע שת"ת הוא בסוד היין ע' נפש בסוד נכנס יין כו' (ערובין סה א') ע' שמות של הקב"ה וכמ"ש בפ' משפטים ע' נהירו דע' ענפין דאתזנו מהאי רוחא דנפיק מן פומא והוא ת"ת כמ"ש שם כדין ע' שמהן לקבלהון בארעא כל הנפש כו' ע"ש. וז"ש (מגילה י"ו ב') שלח לו יין ישן שדעת זקנים כו'. וז"ש בפ' ויקרא בר"מ דף ד' שתיתי ייני עם חלבי גוף וברית יעקב כו'. וז"ש נשקנו יין ויצאו ע"י יין. וז"ס בכל מפלת מואב נאמר (ירמי' מ"ח) ויין מיקבים השבתי לא ידרוך הידד הידד לא הידד וכן בישעיה (ט"ז) יין ביקבים לא ידרוך הדרך הידד השבתי שהידד הוא על היין שהוא ת"ת שיצא ממנו מואב בעולם התהו בשבירת המלכים שכל הקליפות מסיגי המלכים וזה שנאמר כאן [הדד] כו' [בשדה מואב]:

ושלחתי לפניך מלאך. אחרי המגפה ואחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם ואמר אם אין מחני, כי היה מוסר נפשו עליהם, ניחם עליהם הקב"ה ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח להם מלאך, כי רצה לנכות להם מן העון הגדול, כי בעבור המגפה לא נמחה חטאתם לגמרי לשכנו בתוכם, אבל נמחה קצת ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה, ושיגרש ששה העמים שהובטחו מתחלה עליהם, ואמר דרך רצוי כי לא אעלה בקרבך, לטובתך פן אכלך בדרך בקשה ערפך; והנה בכאן לישראל שתי פורעניות, הא' שלא ישרה שכינתו בתוכם, והשנית שישלח מלאך, ועז"א וישמע העם ויתאבלו ולא שתו איש עדיו כאבלים. והנה ה' הרחמן מלא רחמים כאשר ראה שהתאבלו אמר בדרך רחמים, אמור לבני ישראל, כי עד עתה הזכיר עמך והעם, ועתה יזכירם בשמם החביב, וצוה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם שלא אכלה אותם כרגע, אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, כן יעשו תמיד, ואדעה מה אעשה להם, כלומר אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחם על עונם כי אני בוחן לב ובוחן כליות. וע"ד האמת יהיה ואדעה מה אעשה לך כי בדעת ברחמים יעשה בהם כמו ואם לא אדעה (רמב"ן), ומה נעמו דבריו אלה בהתקשרות מאמרי הפרשה. ולפירושו אין הורד, לעסוק פעולת הורדה (לעגעט אב), כי לא שתו עדים עליהם ומה להם להוריד עוד, אבל הורד הוא ההנחה במעמד ההורדה, כלומר אחר שכבר הורדתם את העדי תניחוהו בכך ולא תשימוהו עוד עליכם כדי להזכר תמיד היקר שאבדתם בסבת חטאתכם ותתחרטו על עונכם (אים צושטאנדע דעס אבלעגענס פערבלייבען), וכמ"ש בשמות בואחזק את לב פרעה, שהפעלים לא יורו על העשי' הממשית דוקא כ"א גם ההנחה והעזיבה מן העשי'. ובמה שפי' ע"ד האמת, ה"א הנוספת במלת ואדעה נכונה מאד, אשר יורה בפעלים על העשיי' באהבה ובחבה, כי אם נפרשנו על פקידת החטא אין מקום לה"א הנוספת. ובד"ז יש לפרש ואדעה מה אעשה לך, אנכי ידעתי את הטוב שאגמול לכם, כענין ביום אשר אני עושה (מלאכי ג׳:כ״א), שיורה על זמן מתן שכר הצפון. וטעם ואדעה, רוממת השכר לא ידענה זולתי, רק אני לבדי כמאמר עין לא ראתה א' זולתך יעשה למחכה לו:

כצאן לשאול שתו. וס"ד וירדו שם ישרים לבוקר וצורם לבלות שאול מזבול לו ופסוק זה מדבר לעתיד שהמות ירעה וינהיג אותם לעולם התחיה והעוה"ב ואז וירדו גם ישרים לבוקר אחר המות היינו לעולם הבא שנקרא בוקר. אז יהיה זמן ממשלת צדיקים שימשלו ברשעים וכמ"ש בסוף מלאכי ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגלכם. וכן כאן וירדו בם ישרים לבוקר. הרי שגם לעתיד כתוב מות ירעם. ותירץ שהמות הזה אינו מן החיים שיחיו אז וימותו אח"כ אלא הכוונה על אותן שכבר מתו על ידי מלאך המות. והפסוק מדבר מאותם שהחריבו בית המקדש ומ"ש מות ירעם פי' מלאך המות שאחר המות ידון אותם בשאול והם יכלו השאול. כמ"ש וצורם לבלות שאול ופירושו וצורתם ונשמתם מוכנת לבלות השאול שהם יבלו את השאול שהשאול יכלה והמה לא יכלו שיהיה דינם ומשפטם לעולמי עולמים על שפשטו ידיהם בזבול:

וירדו בם ישרים לבקר. ליום הגאולה כשיזרח בקרם של ישראל יהיו רודים בהם כמו שנא' ועסותם רשעים וגו' (סוף מלאכי):

הִנְנִי עֹשֶׂה. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״הָא אֲנָא עָבֵיד גְּמִירָא״. וְיֵשׁ לְפוֹתְרוֹ לְשׁוֹן ׳עִ׳שּׂוּי׳, כְּמוֹ ״וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים״ (מלאכי ג:כא).