פרשנות מצטטת על מלאכי ג:כב

חרבה. הוא הר סיני, וכן כתוב ד' אלהינו דבר אלינו בחורב (דבר' א ו), זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב), גם יתכן שנקרא חורב שיש שם חורב רב, גם נקרא סיני בעבור הסנה:

קום עשה לנו אלהים. י"א כי זה אהרן איננו אחי משה, וזה אין אמת, כי לא מצאנו אחר ששמו כן ג"כ יוכל הטוען לטעון על דבר מלאכי זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב) אולי משה אחר היה, ועוד כי אין המנהג להתחבר הצבור, כי אם אל הראש, והכתוב אמר, והנה אהרן וחור (למעלה כד יד) ועוד אלו היה זה אהרן צורף למה התפלל משה בעדו, רק היה מחל ממנו:

וְיַעַן כִּי נֶאֱמַר ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״ וְלֹא נֶאֱמַר ״חֻקַּת הַפָּרָה״, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁהַתּוֹרָה וְהַפָּרָה עִנְיָן אֶחָד לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁהַתּוֹרָה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג כב): ״זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי״, כָּךְ הַפָּרָה תִּקָּרֵא עַל שְׁמוֹ. וְטַעַם שְׁנֵיהֶם אֶחָד הוּא, כִּי חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִבְרְאוּ בָעוֹלָם וְכֻלָּם נִמְסְרוּ לְמֹשֶׁה חָסֵר אַחַת (נדרים לח.), וְעַל יְדֵי אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה שַׁעֲרֵי בִּינָה שֶׁהִשִּׂיג הָיָה לוֹ מָבוֹא לָבוֹא בְּסוֹד ה׳ לִדְרוֹשׁ הַתּוֹרָה בְּאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים טָהוֹר וּבְאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים טָמֵא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ב ד): ״וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה״, מוֹנִים הַיְינוּ בְּפַעַמַיִם מ״ט, כִּי עַל יְדֵי זֶה אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת מְזֻקָּקוֹת שִׁבְעָתָיִם (תהלים יב ז), הַיְינוּ שֶׁבַע עַל שֶׁבַע. וְכֵן טַעַם הַפָּרָה נֶעֱלָם מֵעֵין כָּל חַי, אֲפִלּוּ מִשְּׁלֹמֹה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם״ (מלכים א׳ ה יא), וְלֹא נִגְלֵית כִּי אִם לְמֹשֶׁה עַל יְדֵי אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה שַׁעֲרֵי בִּינָה שֶׁהִשִּׂיג, כִּדְמַסִּיק בְּיַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי (תהלים יב תרנח): ״כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם״, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי פָּתַר קְרָא בְּפָרָשַׁת פָּרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֶׁבַע פְּעָמִים שֶׁבַע: שֶׁבַע פָּרוֹת, שֶׁבַע הַזָּיוֹת, שֶׁבַע שְׂרֵפוֹת, שֶׁבַע כִּבּוּסִים, שִׁבְעָה טְמֵאִים, שִׁבְעָה טְהוֹרִים, שִׁבְעָה כֹּהֲנִים. אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, חֲסֵרִים הֵם, אֱמוֹר לוֹ אַף מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הָיוּ בִּכְלָל, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְיֵשׁ לְדַקְדֵּק, מַה נָּפְקוּתָא יֵשׁ לָן בְּמִסְפָּר זֶה עַד שֶׁדָּרַשׁ עָלָיו פָּסוּק ״מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם״, אֶלָּא וַדַּאי דַּעַת בַּעַל מִדְרָשׁ זֶה לִתֵּן טַעַם עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ (ילק״ש חקת יט תשנט): ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה״, לְךָ אֲנִי מְגַלֶּה סוֹד פָּרָה וְלַאֲחֵרִים הִיא חֻקָּה. וְלָמָּה נֶעֶלְמָה מֵעֵין כָּל חַי, אֶלָּא לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִסְפַּר אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה, וְזֶה רֶמֶז שֶׁאֵין לְזַקֵּק וּלְצָרֵף כָּל עִנְיָנָהּ כִּי אִם עַל יְדֵי אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה שַׁעֲרֵי בִּינָה שֶׁלֹּא נִגְלוּ כִּי אִם לְמֹשֶׁה. עַל כֵּן הִיא לַאֲחֵרִים חֻקָּה וַאֲפִלּוּ לִשְׁלֹמֹה.