פרשנות מצטטת על מלכים א א:כו

בִּי אֲדֹנִי לְשׁוֹן בַּעְיָא וְתַחֲנוּנִים הוּא, וּבִלְשׁוֹן אֲרָמִית בִּיָיא בִּיָּיא, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית מ"ג:כ'). וְזֶה דָּבָר זָר מְאֹד לְסָמְכוֹ אֶל מִלַּת לְשׁוֹן טוּרְסִי, וְאֵינָהּ דּוֹמֶה אֵלֶיהָ, כִּי בִּיָּיא כֻּלָּהּ מִלָּה לֹא תִּשְׁתַּנֶּה, וְלֹא יֵאָמֵר מִמֶּנָּה "בִּי", וְעוֹד שֶׁהַמִּלָּה הַהִיא אֵינָהּ לְשׁוֹן בַּעְיָא וְתַחֲנוּנִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָרַב, אֲבָל הִיא לְשׁוֹן צְעָקָה וְתַרְעֹמֶת עַל שֶׁבֶר וְעַל עִוּוּת דָּבָר, כְּגוֹן מִלַּת "אֲבוֹי" בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ, וְהִיא יְדוּעָה בִּלְשׁוֹן עֲרָב, יַרְגִּילוּ אוֹתָהּ בְּקִינוֹתֵיהֶם, כֻּלָּן בְּפַתְחוּת הַבֵּי"ת, וּבִלְשׁוֹן יָוָן "בְיָיא", הַבֵּי"ת רָפָא בִּשְׁוָא, יֹאמְרוּ אוֹתָהּ עַל הַדֹּחַק וְהַצַּעַר. וּבִבְרֵאשִׁית רַבָּה סֵדֶר בְּרֵאשִׁית (יב ו), מַהוּ "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ" (תהלים סח ה), אֵין לְךָ כָּל מָקוֹם וּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ מְמֻנֶּה עַל בִּיָּיא שֶׁלּוֹ, אַגְרִקוּס בִּמְדִינָה מְמֻנֶּה עַל בִּיָּיא שֶׁלּוֹ, אַגְרִטוּס בִּמְדִינָה מְמֻנֶּה עַל בִּיָּיא שֶׁלּוֹ, כָּךְ מִי מְמֻנֶּה עַל בִּיָּיא שֶׁל עוֹלָמוֹ – הקב"ה. רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁבְּכָל מָקוֹם יֵשׁ אִישׁ מְמֻנֶּה עַל הַצְּעָקָה וְעַל הָעִוּוּת, וְהקב"ה מְמֻנֶּה עַל צַעֲקַת הָעֲשׁוּקִים בָּעוֹלָם הַצּוֹעֲקִים בִּיָּיא. וְעוֹד לְפָנֵינוּ בְּפָרָשַׁת וַיִּגַּשׁ אֵלָיו (ב"ר צג ו), אָמַר לוֹ יְהוּדָה, בִּיָּיא אַתָּה מַעֲבִיר עָלֵינוּ, שֶׁכָּךְ אָמַרְתָּ לָנוּ "וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו", זוֹ הִיא הֲשָׂמַת עַיִן. וּבְפָרָשַׁת וַיְהִי בְּשַׁלַּח (כ י), שֶׁמָּא אֲנִי מַעֲבִיר בִּיָּיא עַל בְּרִיָּה. וּבְפָרָשַׁת וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ (כז ט), נִתְמַנָּה אָדָם וְנָטַל טַלִּית, כָּל טֹרַח צִבּוּר עָלָיו, אִם רָאָה אָדָם מַעֲבִיר בִּיָּיא עַל חֲבֵרוֹ אוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה וְלֹא מִחָה בּוֹ, הוּא נֶעֱנָשׁ עָלָיו. וּבְפָרָשַׁת אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ (עיין ערוך ערך ביאה), צָוַח אֲנָא בִּיָּיא עָלֵיכוֹן. וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה. וְאוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית מ"ג:כ') שֶׁתִּרְגֵּם "בִּי אֲדֹנִי" – "בְּבָעוּ רִבּוֹנִי", לֹא שֶׁהוֹצִיא מִלַּת "בִּי" מִן "בָּעוּ", אֲבָל רָדַף הָעִנְיָן, שֶׁהוּא בָּא בְּכָל מָקוֹם בְּעִנְיַן הַבַּקָּשָׁה. וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר, כִּי "בִּי אֲדֹנִי" דֶּרֶךְ קְצָרָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהוּא כְּמוֹ "בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן" (שמואל א כה כד), וְהַטַּעַם, עֲשֵׂה בִּי מָה שֶׁתִּרְצֶה וְתִשְׁמָעֵנִי. וְאִם כֵּן נָכוֹן הוּא שֶׁיֹּאמַר אָדָם "בִּי אָחִי", אוֹ "בִּי שְׁמָעֵנִי", וְלֹא מָצָאתִי שֶׁתָּבֹא מִלַּת בִּי רַק עִם אֲדֹנִי אוֹ עִם הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד הַנִּכְתָּב בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת, שֶׁגַּם הוּא לְשׁוֹן אָדוֹן. וְלָכֵן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁפֵּרוּשׁוֹ בִּי בְּעַצְמִי אַתָּה אָדוֹן וּמוֹשֵׁל, וּבָאוּ שְׁנֵי כִּנּוּיִים לְחִזּוּק, כְּמוֹ "וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ" (מלכים א א כו), "בִּי אֲנִי אֲדֹנִי", וְדוֹמֶה לָזֶה "כִּי בִי בְעֶזְרֶךָ" (הושע יג ט), בִּי עֶזְרְךָ, בְּעֶזְרֶךָ אֲנִי:

שִׁיתִּין תִּכְלֵי מַטְיוּהָ לְכַכָּא, דְּקָל חַבְרֵיהּ שָׁמַע וְלָא אָכַל (מלכים א' א, כו). נראה לי בס"ד דעסק התורה נקרא בשם אכילה דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי (משלי ט, ה) גם ידוע סוד הפסוק הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) דששים גבורים הם סוד ששה קצוות שהם ששה ספירות שכל אחד כלול מעשר הרי ששים שכולם הם בחינת גבורות וזהו שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים ומתמתקים על ידי עסק תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים כנגד שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים שהם ששה עשרות ששרשם ששה קצוות ולכן הם עושים דין ומייסרין להמבטל עסק התורה.
וזהו שאמר שִׁיתִּין תִּכְלֵי רמז לששים גבורים הנזכר מַטְיוּהָ לְכַכָּא דְּשָׁמַע קָל חַבְרֵיהּ וְלָא אָכַל פירוש לאדם ששומע קול תורה של חבירו באזניו ועם כל זה הוא אינו מתעורר לקום ללמוד תורה שזה עונשו חמור יותר מאותו שאינו שומע קול תורה באזניו מאחרים ועל כן נלקה על ידי ששים גבורים יותר.

אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב "וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ, וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן, וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא" (מלכים א' א, כו). קשה מאי הוכחא מהכא דנתן הנביא ע"ה היה מוכרח לספר המעשה שהיה כמו שהיא כדי שיבין המלך כונתם באותו מסיבה ומי אלה הנפרדים מהם וקושטא דמלתא קאמר מפני שהוא צר לו על אשר לא נקרא לאכול?
ונראה לי בס"ד דדייק ממה שהוצרך לפרש על עצמו גם כן דקאמר 'וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ' דאם משום שרצה להודיע שמות אותם המובדלים מהם לא צריך להודיע על עצמו כי הוא ודאי נבדל ממעשיהם ומחשבתם כיון שבא לקרות תגר עליהם גם הטעם שהזכיר גם את עצמו בפירוש שלא נקרא עמהם לאותה המסיבה מפני שקשה לו הדבר הזה שנפקד משלחן המסיבה ההיא שאוכלים ושותים שם.
מיהו דע דודאי אין כונת רבה בר מרי לומר שבאמת היה קשה הדבר הזה אצל נתן הנביא ע"ה על שנפקד מאותה אכילה והוא קובל על כך, דזה לא יתכן לחשוב כזאת על נביא קדוש אלקים! אך כונת רבה בר מרי לעשות אסמכתא בעלמא להאי מלתא דאמרי אינשי מפשט אשר האדם יוכל לדייקו מן המקרא הזה ולא שסובר שבאמת כך היתה ח"ו כונתו של נתן הנביא ע"ה וזה ברור ופשוט.