פרשנות מצטטת על מלכים א ב:ח

ואין רשות למלך להרוג אלא בסייף לבד. נ"ב תוספתא סוף פ"ט דסנהדרין. הרשות לא נתן לה אלא סייף בלבד וירושלמי ר"פ ארבע מיתות [וע"ע לקמן ברמב"ם ה' מלכים פ"ג ה' ח'. וע' זוהר משפטים ק"ז ע"ב וז"ל וכתוב (מלכים א ב׳:ח׳) ואשבע לו כו' אם אמיתך בחרב מאי בחרב וכי שמעי טפשא הוה דאלו הכי אומי לי' דלא יומא בחרב לא אבל בחנית ובגירא אין אלא כו' ע"ש מה שתירץ. ומה שהקשה וכי טפשא הוה כו' היינו דגם במיתות של ב"ד אמרו אם אינו יכול להמיתו בזה מותר להמיתו בכל מיתה שיכול וכמ"ש הרמב"ם ה' סנהדרין פי"ד ה' ח'. וכן הוא בסייף הניתן לרשות שמותר לרשות להרוג המורדים והקמים כנגדם בחנית וחצים וכל דרכי המלחמה וזה פשוט ולא נאמר סייף רק לכתחילה היכא דאפשר בקל ואם נשבע לו בחרב ואינו יכול בחרב מותר לו וודאי בחנית וחצים ולכן מקשה כנ"ל. ועוי"ל שבכלל סייף שניתן לרשות הוא ג"כ חנית וחצים שהם עיקר דרכי המלחמה ואשר בהם כובשים את הרעים ועוצרים בעדם [וע' סנהדרין נ"ב ב'] ולכן מקשה בזוהר על לשון זה שהי' אפשר לדוד למצוא טענה ואמתלא שלא יעבור על שבועתו שכוונתו בשבועתו היתה רק בחרב דווקא ולכן מקשה וכי טיפשא הי' וכו' דלא יימא כו' וע' קידושין מ"ג א' מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף כו' מ"ט מורד במלכות הוה כו' ושם הי' חצים כמ"ש שמואל ב' י"א פסוק כ"ד ויורו המורים כו' וגם אורי' החתי מת. וע' לעיל ה' סנהדרין פרק י"ח הלכה ו' וע' חתם סופר אורח חיים סי' ר"ח סוף ד"ה עכ"פ בהא נחתינן כו'. ועוי"ל דמ"ש הרמב"ם שם פי"ח ה"ו או דין מלכות הי' קאי רק על דבר השני על דוד לגר עמלקי שבעכן כן מפורש במקרא שציווהו ד' לדון ע"פ הגורל (יהושע ז' ט"ו) והיתה הוראת שעה:

ותהר. אין ספק כמו שהזכרנו כי אהרן גדול בשנים ממשה וככה קבלו אבותינו שפועה היתה מרים וכתיב "ותתצב אחותו מרחוק" (למטה פ' ד) והנה ידענו כי תחלת קץ ד' מאות שנה היו מיום שנולד יצחק, כי הוא לבדו יקרא זרע, והנה בן ששים שנה הוליד את יעקב (ברא' כה כו), ויעקב הוליד את ראובן בן שמונים וחמש, והיה ברדתו אל מצרים בן מאה ושלשים שנה (שם מז ט), חברנו עליהם ששים של יצחק עלו ק"צ והנה נשארו ר"י, נוציא מהם ע' שנה שחיה יוסף אחרי כן והנה נשארו ק"מ, ושנות לוי ברדתו אל מצרים מ"ג והנה חיה כ"ב שנה אחרי יוסף והנה נשארו קי"ח כי כתוב הוא, וימת יוסף בן מאה ועשר שנים (שם נ כו) ומתי מלך המלך החדש, וכמה שנים בנו ערי מסכנות, והנה קרוב מלדת משה נגזר על הזכרים, ובן זוטא אמר כל המספר דבר מעשה לא ישא פנים לנכבד להזכירו תחלה, וכתוב ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם (במד' כו נט) והנה היא קטנה, והנה זה המוכה בסנורים שכח שם חם ויפת, וכתיב "ויולד נח" (ברא' ה לב), ויפת הוא הגדול, ועוד "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו (שם מט לא)", והיא נקברה במערה קודם אברהם ל"ח שנה, ודע כי הנו"ן תמצא חסירה, או מובלעת בדגשות בתחלת המפעל, כנו"ן "גש הלאה" (ברא' יט ט) "ויגש אליו" (שם מד יח), ובאמצע, כמו וגם אף עלה בישראל (תה' עח כא) או ויחר אף (שם קו מ), והנה הנו"ן מובלעת באמצע, על כן נדגש פ"א "ויחר אפו" (ברא' לט יט) ישוב אַפְךָ (ישעי' יב א), וככה נו"ן נתן, במלת תִּתִּי (ברא' כט יט) כי הוא כמו תנתי, כי תי"ו האחרון איננו שרש, רק הוא כמו שבתי (תה' קלט ב) לכתי (מ"א ב ה) לדתי, גם בסוף, תת פחדך (דבר' ב כה), טוב תתי אותה לך (ברא' כט יט), וככה בשמות, כי בת היתה ראויה להיות לשון נקבה כמו מן בֵן בָנָה, והיא תתערב עם "אשר בנה בית" (דבר' כה) והנה החליפו הה"א בתי"ו, כמו גבירה גברת, עטרה עטרת, פעם סמוך ופעם איננו סמוך, כמו עטרת תפארת (משלי ד ט), והנה חסרו הנו"ן להקל על הלשון ויאמרו בת, ומלת רחל בתו (ברא' כט ו), כמלת אמת חסדו ואמתו, והנה התי"ו לשון נקבה, והנה הנו"ן מובלעת, ולשון רבות אמונות ולא אמתות ולא אמיתיות כמו בנות, ולא בתות ולא בתים:

ועתה לכה נא ארה לי ובלעם אמר לכה נא קבה לי ולהבין זה צריך אני להודיעך ההבדל בין ג' לשונות שבא על הקללה, מקלל, אורר, נוקב או קבב אורר מציין הרושם שעושה ע"י הקללה שפועל מארה וגרעון וחסרון בכח גופו או בקנינו, אבל קלל או נקב אינו מציין את הרושם שיעשה במקולל, רק את דבור הקללה בלבד אעפ"י שאינו עושה שום רושם בקללתו, וע"כ הקללות היוצאים מאת ה' יבואו תמיד בלשון ארור כי הם עושים רושם ומארה במקולל, ולא נמצא לשון קללה מה' רק פעם א' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, אבל אשר יהי' מאדם אל האלהים לא בא לשון ארור בשום פעם, רק בא כי יקלל אלהיו ויקוב את השם ויקלל, כי א"א שהאדם יפעל איזה רושם בקללתו למעלה. וההבדל שבין מקלל ובין נוקב, שמקלל מציין דבור הקללה והבזיון הנקשר עמה כמו והוא קללני קללה נמרצת (מ"א ב), והנוקב מציין שמפרש את הקללה בפרהסיא ומזכיר את שם המקולל, כי פעל נקב מציין שמפרש דבורו בין לטוב בין לרע, כמו נקבה שכרך עלי, אשר נקבו בשמות, וכשבא על הקללה מציין שמפרש את קללתו בכל פרטיו ובפרהסיא. והנה בענין בלעם יש אומרים שהיה בכחו להרע לאיש או לאומה שלמה בכח נחושים וכשפים או עין הרע שיכול להזיק ולהשחית באמצעות כחות של העולם השפל, או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבים היה יודע לעשוח טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים, וז"ש שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה וכמ"ש הרי"א, ודעת הראב"ע שלא היה יכול לפעול מאומה רק שהיה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים שבעבור קללתו באה הרעה, ומבואר שבלק וכל האומות האמינו אז כי יש בכחו להרע בקללתו, שזה נקרא אירור כי מחסר ומגרע את המקולל, וכבר באר שבלק לא יכול לצאת למלחמה על ישראל מפני שני דברים: [א] מפני שראה גבורת ישראל בכבשם את האמורי, [ב] מפני שנפל על עם מואב פחד ורעדה כמ"ש ויגר מואב ולא היה אפשר להוציאם למלחמה כלל באשר נמס לבבם ולא קמה עוד רוח באיש מפניהם, והיה צריך: [א] שבלעם יפעל בקללתו שיהיה מארה וחסרון בכח ישראל, וזה נקרא אירור, [ב] שיחזק את ידי מואב ויוציא מלבם את הפחד שנפל עליהם כדי שימצאו אומץ בלבבם לצאת להלחם, וזה יהיה ע"י קבה שהוא פרישת הקללה ופרסומה אם יקלל אותם במעמד כל שרי מואב ואנשי המלחמה שכלם האמינו שקללתו עושה רושם ומארה ומחליש כח המקולל, יסיר הפחד מלבם ויתעוררו לצאת להלחם, ואז אף אם באמת לא יעשה רושם בקללתו ירויח עכ"פ שיתחזקו ידי גבורי מואב, אולם בלק העלים מבלעם פרט זה שנפל פחד על עם מואב עד שיראים לצאת למלחמה כלל, כי הוא העלים מבלעם שהם העם הנודע למשגב שיצאו ממצרים לפני ארבעים שנה ושמם נודע בכל העולם עד שכל העמים נפל עליהם אימתה ופחד וגם לא הזכיר לו מה שכבשו את סיחון רק אמר הנה עם יצא ממצרים שיצא עתה עם בלתי נודע, ושמואב מוכן לצאת למלחמה נגדו בלי פחד כלל, ולכן לא אמר אולי אוכל להלחם בו, כי זאת לא הודיע שאינו יכול להלחם כלל, כי באשר אילי מואב יאחזמו רעד, רק אמר אולי אוכל נכה בו שההכאה הוא אחרי המלחמה שאחר כי עצום הוא ממני רוצה שבלעם יארר ויגרע כח גבורתם עד שהוא ועמו יכו בו עד שיגרש אותו מכלל הארץ ההיא, ולכן אמר לכה ארה לי ולא אמר קבה, כי העקר הוא מה שיפעול בקללתו להחליש כח ישראל שיוכל להכות בם, ועז"א כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יואר וע"כ אני רוצה שתאור אותם דוקא להחליש כחם העצום ממני:

נִמְרָץ. דָּבָר מְפֹרָשׁ בָּאֵר הֵיטֵב כְּמוֹ (איוב ו:כה) ״מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי״ ״מַה יַּמְרִיצְךָ״ (שם טז) ״קְלָלָה נִמְרֶצֶת״ (מלכים א ב):

ביזיתו ביישתו קללתו - הך קללה אינה אלא גדוף וכן היה לשונם כמו (מלכים א ב׳:ח׳) קללה נמרצת שלא היה שם קללה אלא גדוף:

כי קללת אלהים תלוי. זִלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הוּא, שֶׁאָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ, וְיִשְׂרָאֵל הֵם בָּנָיו; מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה, אֶחָד נַעֲשָׂה מֶלֶךְ וְאֶחָד נִתְפַּס לְלִסְטִיּוּת וְנִתְלָה, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. כָּל קְלָלָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן הָקֵל וְזִלְזוּל, כְּמוֹ (מלכים א ב') "וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת":