וְהֵשִׁיב֩ יְהוָ֨ה אֶת־דָּמ֜וֹ עַל־רֹאשׁ֗וֹ אֲשֶׁ֣ר פָּגַ֣ע בִּשְׁנֵֽי־אֲ֠נָשִׁים צַדִּקִ֨ים וְטֹבִ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ וַיַּהַרְגֵ֣ם בַּחֶ֔רֶב וְאָבִ֥י דָוִ֖ד לֹ֣א יָדָ֑ע אֶת־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ שַׂר־צְבָ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־עֲמָשָׂ֥א בֶן־יֶ֖תֶר שַׂר־צְבָ֥א יְהוּדָֽה׃
שד"ל
בפגעו בו הוא ימיתנו: נ"ל שאין זה ענין פגישה ומציאה כפירוש רש"י וכתרגום רמבמ"ן, אלא הריגת אדם שאין בידו להתקומם ולהציל עצמו נקראת פגיעה, כמו קום אתה. ופגע בנו (שופטים ח' כ"א), לפגוע בכהני ה' (שמואל כ"ב י"ז), גש פגע בו (שמואל ב' א' ט"ו), לך פגע בו (מלכים א' ב' כ"ט), אשר פגע בשני אנשים צדיקים (שם שם ל"ב); בפסוק האחרון הזה היתה ההריגה במרמה, ואבנר ועמשא לא היו נשמרים מיואב, וביתר המקראות הנזכרים הנה ההרוגים היו אסורים בזקים, או לא היו בידם כלי זין, וגם אימת המלך היתה עליהם, ויודעים היו כי לשוא יבקשו להציל עצמם, אף כאן נ"ל כי השופטים היו מוסרים את הרוצח בזדון, ביד גואל הדם, אסור בזקים, וזה טעם נתנו אותו ביד גואל הדם ומת (דברים י"ט ב').
רמב"ן
צָדְקָה מִמֶּנִּי צָדְקָה בִּדְבָרֶיהָ, מִמֶּנִּי הִיא מְעֻבֶּרֶת. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ (סוטה י) שֶׁיָּצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, מִמֶּנִּי וּמֵאִתִּי יָצְאוּ הַדְּבָרִים, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ח:כ"ו). וְהַנָּכוֹן שֶׁהוּא כְּמוֹ "צַדִּיקִים וְטוֹבִים מִמֶּנּוּ" (מלכים א ב לב), "וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה" (שמואל א כד יז), צָדְקָה בְּמַעֲשֶׂיהָ יוֹתֵר מִמֶּנִּי, כִּי הִיא הַצַּדֶּקֶת וַאֲנִי הַחוֹטֵא אֵלֶיהָ שֶׁלֹּא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי. וְהַטַּעַם כִּי שֵׁלָה הוּא הַיָּבָם, וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ אָבִיו הוּא הַגּוֹאֵל אַחֲרָיו, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה (רמב"ן על בראשית ל"ח:ח') בְּדִין הַיִּבּוּם: