פרשנות מצטטת על מלכים א ב:מב

כפי שהזכרנו, אין במשנתנו מסורות מימי התנאים שבפני הבית ומימי יבנה בכל המשניות שדנות בדיני המועד. רק הלכה אחת נאמרה בשם רבי אלעזר בן עזריה, בן דור יבנה, ש"אין עושים את האמה כתחילה במועד" (פ"א מ"ב). שאר השמות הבאים במשנתנו בהלכות מועד הם בני דור אושא. בעיקר נזכרים רבי יהודה ורבי יוסי, אם כחכמים החולקים זה על זה: "מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס... טוען קורא ראשונה ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה, רבי יוסה אומר זולף וגומר כדרכו" (פ"ב מ"א), או שנזכרו כחולקים ומוסיפים על האמור במשנה בסתם (פ"א מ"י; פ"י מ"ז). רבי יהודה נזכר שש פעמים²⁴פ"א מ"ו, מ"ז, מ"ט; פ"ב מ"א, מ"ב ומ"ה. ורבי יוסי שש פעמים²⁵פ"א מ"ה, מ"ח; פ"ב מ"א, מ"ב ומ"ה. . במשנה מצויות הלכות השנויות בסתם או בשם "וחכמים אומרים", אך בתוספתא הן שנויות בשם רבי יהודה או בשם רבי יוסי. רבי מאיר נזכר פעמיים: "רבי מאיר אומר רואין את הנגעים כתחילה להקל... ועוד אמר רבי מאיר", ופעם אחת רבי אליעזר בן יעקב (פ"א מ"ב). בחלק השני של המסכת, העוסק בדיני אבלות במועד, נזכר רבי אליעזר פעם אחת (פ"ג מ"ו), ופעם אחת רבן גמליאל (שם שם). סביר, אפוא, להניח שהחומרים שביחידה השנייה מאוחרים בדור לאלו שביחידה הראשונה.

לא תשא את שם ה' אלהיך. שֵׁם הוא כמו זֵכֶר והוא מושך להיות סימן לנקרא רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה רק השם הוא נשוא בפה וכן מצאנו שאמר דוד "ובל אשא את שמותם על שפתי" (תה' טז ד) והנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת, כן יהיה דברו אמת והנה אם לא יקיים דברו כאילו מכחיש את השם, ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות, ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא, א"כ למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא, והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה ושם היה פנחס הכהן ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף, וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו, והוא לא שמע השבועה, וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט טו), וכאשר נהרגו בית הדמים אז ויעתר ה' לארץ (ש"ב כא יד) ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך בה' (מ"א ב מב) והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם ולא עונש מפורש רק בע"ג ובנשיאות השם לשוא, ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה, ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע, ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות, ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אַראה שגעונם, כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם, והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו:

והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה ושם היה פנחס כהן גדול ומצינו שנהרגו העוברים על השבועה והם אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף, וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת, גם ראינו כי בקש שאול להרוג ליהונתן בנו והוא לא שמע השבועה שנאמר (שמואל א י״ד:כ״ז) ויונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, וגדל מאד כח השבועה שהרי יהונתן לא עבר בזדון אלא בשוגג ואעפ"כ חייבו אביו מיתה עד שהוצרכו העם לפדותו שנאמר (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת ופדאוהו כדין מפני שאמרו שוגג היה, ומכאן יש ללמוד שהעובר על השבועה חייב מיתה כחייבי מיתות ב"ד בוא וראה שהרי השוה הכתוב עובר על השבועה לאיסור אשת איש כתיב הכא לא ינקה וכתיב התם (משלי ו׳:כ״ט) כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, וראינו שהביא הש"י רעב בארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים וכאשר נהרגו בית הדמים אז (שמואל ב כ״א:י״ד) ויעתר אלהים לארץ, ושלמה אמר לשמעי (מלכים א ב׳:מ״ב) הלא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברות שכר מפורש רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בע"ג ובשבועת שוא. ורבים חושבים כי הנושא הש"י לשוא לא עבר עבירה גדולה ואני אראה לו כי הוא קשה מכל לאוין הבאים אחריו כי הרוצח והנואף שהם עברות קשות לא יוכל לרצוח ולנאוף בכל עת שירצה כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד כמה שבועות בלא מספר ומרוב רגילותם לפני הדבור יקדימו השבועה והוא להם לשון צחות, ואילו לא היה בישראל רק עבירה זו תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה להם שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו ונקמתו וכן הנואף לשעתו והגונב להנאתו לשעתו ועד שקר להרצח או להנקם אבל הנשבע לשקר מחלל הש"י בפרהסיא בלא הנאה שיש לו, ע"כ.