פרשנות מצטטת על מלכים א ג:ד

הקורא בתורה – כל אחד מן הנקראים לקרוא בתורה בציבור, לא יפחות משלושה פסוקים – לא יקרא פחות משלושה פסוקים, לא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד – לא יקרא למתרגם לארמית יותר מפסוק אחד. הקורא קורא פסוק מן התורה והמתרגם חוזר עליו בתרגום ארמי, ואל לו לקרוא שניים או שלושה פסוקים כאחד והמתרגם יתרגם את הפסוקים בבת אחת. אין לעשות זאת שמא יטעה ולא יתרגם כהלכה כל מילה ומילה על נטייתה ומלוא משמעותה. בימי המשנה ובימי התלמוד, ועוד מאות שנים לאחר מכן, נהגו בארץ ישראל ובבבל, למעט בתפוצה ההלניסטית, לקרוא בתורה בציבור ולתרגם פסוק אחר פסוק לארמית. מבחינה עקרונית הלכתית ניתן לתרגם אף לשפה היוונית או לכל שפה אחרת אשר השומעים נזקקים לה, אולם במציאות לא נהגו כך בתפוצה ההלניסטית. הם קראו בתורה בתרגום השבעים או בתרגומו של עקילס, ו"אם יש להן מי שיקרא עברית פותחין עברית וחותמין עברית" (תוס', פ"ג [ד] הי"ג)⁵⁸⁵ראו ירו', עה ע"א. . אך לא מצינו עדות לכך, לא במקורות הפנימיים ולא במקורות החיצוניים, כי הם נהגו לקרוא בתורה בעברית ולתרגם יוונית⁵⁸⁶בשנת 553 קבע הקיסר הרומי יוסטיניאנוס בחוק (נובלה 146) כי יש לתת עדיפות לרצונם של אלו המבקשים לקרוא בתורה גם ביוונית. החוק אינו מבקש לומר שיש לתרגם ליוונית, אלא נענה לבקשתם של אלו המבקשים לקרוא את התורה גם ביוונית או לקרוא ביוונית במקום בעברית, לעומת אלה שביקשו לקרוא רק בעברית. ראו ביבליוגרפיה לפירוש החוק: לינדר, חוקים, עמ' 302. . התורגמן או המתורגמן, הנזכר פעמים רבות בספרות התנאית והאמוראית, הוא המתרגם לארמית. המתרגם תרגם את דברי התורה כלשונם אך לא נמנע מלשנות מילים, אם מפני הכבוד, אם מחמת שיש בהם האנשה או הגשמה של הקדוש ברוך הוא ואם מתוך הרצון לפרש את הכתוב בדרך הדרשה. בתוספתא למשנתנו שונה רבי יהודה: "המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדי והמוסיף הרי זה מגדף" (פ"ג [ד] המ"א)⁵⁸⁷ובשינויים מעטים אף בבבלי, קידושין מט ע"א. , ופירש רבינו חננאל: "המתרגם פסוק כצורתו כגון ויראו את אלהי ישראל (שמות כד י) דמתרגם וחזו ית אלהם דישראל הרי זה בדאי דשכינה ממש לא ראו... והמוסיף עליו דאמר וחזו ית מלאכא דאלהא הרי זה מחרף... אלא הכי מתרגמינן וחזו ית יקרא דאלהא דישראל"⁵⁸⁸בשם רבנו חננאל בתוספות לקידושין מט ע"א ד"ה "המתרגם". אולם הפירוש בלי הייחוס לרבנו חננאל נמצא בערוך ערך "תרגם" (כרך ח עמ' 274) ובכמה ספרי ראשונים. , ואמנם, כך מתרגמים התרגומים הארמיים המצויים בידינו.

ויקדש שלמה את תוך החצר. רבותינו חולקין בדבר זה (זבחים נ"ט) רבי יהודה אומר קדש את רצפת העזרה בקדושת מזבח להקטיר על הרצפה כי מזבח הנחשת קטן מהכיל שרבו קרבנות להביא אמר לו רבי יוסי והלא כבר נאמר (לעיל ב' ח') אלף עולות יעלה שלמה על מזבח שעשה משה וכשאתה מגיע לחשבון אמות ומנין עולות תמצא שזה של אבנים גדול משל משה שהמזבח של משה מקום מערכתו אמה על אמה ושל שלמה מקום מערכתו כ"ד על כ"ד הרי של שלמה חמשה מאות ושבעים ושש כשל משה א"כ מה הוא קדש המלך את תוך החצר שקבע בו מזבח של אבנים מחובר ברצפה:

והנה בחלל המזבח הזה היו ממלאין אותו אדמה בשעת חנייתן כדי להקריב עליו, והוא מה שכתוב (שמות כ׳:כ״א) מזבח אדמה תעשה לי. ומזבח זה נס גדול היה נעשה בענינו שהאש דולקת בו ביום ובלילה ולא היה העץ נשרף ולא היה הנחשת נתך, ומן הנסים שהיו במקדש הוא שמעולם לא כבו גשמים אש של מזבח זה, והיה מונח בעזרה במקום מגולה כדמיון חצר המשכן במשכן, ואמרו במדרש היה משה מתירא שמא ישרוף האש את העץ שבמזבח, א"ל הקב"ה משה מה אתה מתירא מי צוה האש לשרוף למד ממך כשנכנסת לתוך ערפל של אש והיית מהלך בין גדודין של אש, ולא עוד אלא שהיית בא אצלי שנאמר (שמות כ׳:י״ח) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים, וכבודי אש אוכלה הוא שנאמר (דברים ד׳:כ״ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ולא נשרפת אף מזבח הנחשת אע"פ שכתוב בו (ויקרא ו׳:ו׳) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, לא הנחשת נתך ולא העץ נשרף, ואם תאמר שצפויו עבה א"ר נחמיה עובי דינר היה, א"ר פנחס בר חמא מזבח שעשה משה חביב ממזבח שעשה שלמה אבל המזבח שעשה שלמה הוא יותר גדול שנאמר (מלכים א ג׳:ד׳) אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא.

כי טוב יום בחצריך - כלומר כבר אמרת לפני טוב יום שאתה עומד בחצרי ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להעלות כדכתיב (מלכים א ג) אלף עולות יעלה שלמה וגו':

מאלף עולות כו' - מקרא כתוב אלף עולות יעלה שלמה וגו' (מלכים א ג׳:ד׳):