פרשנות מצטטת על מלכים א ו:ד

בְּהַעֲלֹתְךָ – לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מְנוֹרָה לַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים, חָלְשָׁה דַעְתּוֹ שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה, לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ; אָמַר לוֹ הקב״ה: חַיֶּיךָ, שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת בֹּקֶר וָעֶרֶב, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ח׳:ב׳) מִמִּדְרַשׁ אַגָּדָה. וְלֹא נִתְבָּרֵר לִי לָמָּה נִחֲמוֹ בְּהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת וְלֹא נִחֲמוֹ בִּקְטֹרֶת בֹּקֶר וָעֶרֶב, שֶׁשִּׁבְּחוֹ בּוֹ הַכָּתוּב: ״יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ״ (דברים לג י), וּבְכָל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְמִנְחַת חֲבִיתִין, וּבַעֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאֵינָהּ כְּשֵׁרָה אֶלָּא בּוֹ, וְנִכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים, וְשֶׁהוּא קְדוֹשׁ ה' עוֹמֵד בְּהֵיכָלוֹ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, וְשִׁבְטוֹ כֻּלּוֹ מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ? וְעוֹד: מַה טַעַם לַחֲלִישׁוּת הַדַּעַת הַזּוֹ? וַהֲלֹא קָרְבָּנוֹ גָּדוֹל מִשֶּׁל נְשִׂיאִים, שֶׁהִקְרִיב בַּיָּמִים הָהֵם קָרְבָּנוֹת הַרְבֵּה כָּל יְמֵי הַמִּלּוּאִים! וְאִם תֹּאמַר שֶׁהָיוּ חוֹבָה וְנִצְטַוָּה בָּהֶם, וְחָלְשָׁה דַּעְתּוֹ עַל שֶׁלֹּא הִקְרִיב נְדָבָה כְּמוֹהֶם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ - גַּם הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת שֶׁנִּחֲמוֹ בָּהּ חוֹבָה וְנִצְטַוָּה עָלֶיהָ! אֲבָל עִנְיַן הַהַגָּדָה הַזֹּאת לִדְרֹשׁ רֶמֶז מִן הַפָּרָשָׁה עַל חֲנֻכָּה שֶׁל נֵרוֹת שֶׁהָיְתָה בְּבַיִת שֵׁנִי עַל יְדֵי אַהֲרֹן וּבָנָיו, רְצוֹנִי לוֹמַר חַשְׁמוֹנַאי כֹּהֵן גָּדוֹל וּבָנָיו. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה מְצָאתִיהָ בִּמְגִלַּת סְתָרִים לְרַבֵּינוּ נִסִּים, שֶׁהִזְכִּיר הָאַגָּדָה הַזּוֹ וְאָמַר: רָאִיתִי בַּמִּדְרָשׁ, כֵּיוָן שֶׁהִקְרִיבוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים וְלֹא הִקְרִיב שֵׁבֶט לֵוִי וְכוּ', אָמַר לוֹ הקב״ה לְמֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, יֵשׁ חֲנֻכָּה אַחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת וַאֲנִי עוֹשֶׂה בָּהּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי בָּנֶיךָ נִסִּים וּתְשׁוּעָה וַחֲנֻכָּה שֶׁקְּרוּיָה עַל שְׁמָם, וְהִיא חֲנֻכַּת בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי, וּלְפִיכָךְ הִסְמִיךְ פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְרָאִיתִי עוֹד בִּילַמְּדֵנוּ (תנחומא בהעלתך ה), וְכֵן בְּבַמִּדְבָּר רַבָּה (טו ו): אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמוֹר לְאַהֲרֹן, אַל תִּתְיָרֵא, לִגְדוּלָּה מִזֹּאת אַתָּה מוּכָן, הַקָּרְבָּנוֹת כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הֵן נוֹהֲגִין, אֲבָל הַנֵּרוֹת לְעוֹלָם אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ - וְכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּתַתִּי לְךָ לְבָרֵךְ אֶת בָּנַי אֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם. וְהִנֵּה דָּבָר יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין מִפְּנֵי חֻרְבָּנוֹ אַף הַנֵּרוֹת בְּטֵלוֹת, אֲבָל לֹא רָמְזוּ אֶלָּא לְנֵרוֹת חֲנֻכַּת חַשְׁמוֹנַאי, שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת אַף לְאַחַר הַחֻרְבָּן בְּגָלוּתֵנוּ. וְכֵן בִּרְכַּת כֹּהֲנִים הַסְּמוּכָה לַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים נוֹהֶגֶת לְעוֹלָם, דָּרְשׁוּ סְמוּכִין לַחֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים מִלְּפָנֶיהָ וּמִלְּאַחֲרֶיהָ בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁלֹּא נִמְנָה עִמָּהֶם. וְר' אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על במדבר ח׳:ב׳), כִּי נִסְמְכָה זֹאת הַפָּרָשָׁה, לְהוֹדִיעַ כִּי הַדִּבּוּר יִהְיֶה גַּם בַּלַּיְלָה, כִּי שָׁם יִהְיֶה הַנֵּר דָּלוּק וְלֹא יִכְבֶּה. וְזֶה אֵינֶנּוּ כָּכָה עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁאָמְרוּ (מכילתא בא א), וַהֲלֹא לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאִלּוּ יָדַע ר' אַבְרָהָם מַה בֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה לִנְבוּאַת שְׁאָר הַנְּבִיאִים, לֹא חָשַׁב כֵּן. וְהוּא מַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה״ (במדבר יב ו), שֶׁאֵין נְבוּאָתוֹ בַּחֲלוֹם, כִּי הַחֲלוֹם בַּלַּיְלָה מַמָּשׁ. אֲבָל הַסִּדּוּר בַּפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלֶּה הוּא כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (בתחלת הספר), כִּי בָא הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְהַשְׁלִים תּוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת וְכָל הַמְחֻיָּב לַעֲשׂוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְהִנֵּה אָמַר מִתְּחִלָּה: ״וְאַתָּה תְּצַוֶּה וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד״ (שמות כז כ), וְלֹא הִזְכִּיר שָׁם הַמְּנוֹרָה, וְהָיָה בְמַשְׁמָע שֶׁיַּדְלִיקוּ בַּמְּנוֹרָה בְּהִמָּצְאָהּ כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּעֲשִׂיָּתָהּ: ״וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ״ (שמות כה לז), אֲבָל אִם אוּלַי תֹּאבַד אוֹ תִּשָּׁבֵר יַדְלִיקוּ בִּלְתִּי מְנוֹרָה, וְאֵין הַמְּנוֹרָה מְעַכֵּב הַהַדְלָקָה, כִּי הַמִּצְוָה לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד לְעוֹלָם. וְאַחַר כֵּן הוֹסִיף וְצִוָּה מִיָּד וּלְדוֹרוֹת: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ״ (ויקרא כד ב), וְאָמַר: ״עַל הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת״, שֶׁלֹּא יַעֲרֹךְ אֶלָּא בַּמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה. וּבְכָאן, כַּאֲשֶׁר הִשְׁלִים לְהַזְכִּיר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, הִשְׁלִים עוֹד כָּל דִּינֵי הַנֵּרוֹת, וְצִוָּה שֶׁיִּהְיוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת כֻּלָּן דּוֹלְקוֹת לְדוֹרוֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, כַּאֲשֶׁר הִזְכִּיר בְּמַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה: ״וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ״, לֹא בִּלְתִּי מְנוֹרָה, וְלֹא בִּלְתִּי שֶׁיָּאִירוּ כֻּלָּם אֶל עֵבֶר פָּנֶיהָ. וְלֹא הִזְכִּיר בַּפָּרָשָׁה הַזֹּאת ״בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ לְלַמֵּד שֶׁיִּהְיֶה גַּם כֵּן בַּמִּקְדָּשׁ, אוּלַי יַחְשֹׁב כִּי בַּעֲבוּר שֶׁאֵין חַלּוֹנוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יִצְטָרֵךְ לָאוֹרָה הַזֹּאת, אֲבָל בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּהְיוּ שָׁם ״חַלּוֹנֵי שְׁקוּפִים״ (מלכים א ו ד), לֹא יִצְטָרֵךְ כֵּן, לְפִיכָךְ לֹא הִזְכִּיר בְּכָאן ״בְּאֹהֶל מוֹעֵד״:

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. לשון בהעלותך על שם השלהבת שהיא עולה מאליה. והחכמים ז"ל עושין אותו מלשון עלוי, שכך אמרו במדרש בהעלותך אמר הקב"ה לא שאני צריך לאורה שלכם אלא שתאירו לפני כדרך שהארתי לכם במדבר בעמוד האש, כדי לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים היאך ישראל מאירים לפני הקב"ה לפי שהוא מאיר לכל, והלא מתוך החשך הוצאתי אורה ואיני צריך לאורה שלכם, והרי העינים שבאדם יש בתוכן לבן ואינו רואה מתוך הלבן אלא מתוך השחור. ועוד הברק הזה תולדות אש של מעלה והוא יוצא ומבהיק לכל העולם שנאמר (יחזקאל א׳:י״ג) ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו' ומן האש יוצא ברק, ומבהיק לכל העולם ואיני צריך לאורה שלכם, ולמה צויתי אתכם, בשביל להעלותך, כדי לעלות אתכם בפני האומות, עד כאן. ונצטוה אהרן בפרשה זו בהדלקת המנורה לשעה ולדורות, דבר אל אהרן לשעה, שהמנורה נמסרה לו וחיוב ההדלקה מוטל עליו, ואמרת אליו לדורות. ולפי שהמצוה אף לדורות לא תמצא בפרשה זו שיזכיר באהל מועד כמו שאמר במקום אחר (שמות כו) באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו, שלא תאמר כי באהל מועד היו צריכין לאורה זו לפי שלא היו שם חלונות אבל בבהמ"ק שהיו שם חלוני שקופים אטומים אין צריך, לכך סתם הכתוב.

ודע כי החלונות שהיו בבהמ"ק היו צרות מבפנים ורחבות מבחוץ וזהו שדרשו רז"ל דרך העולם כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים, אבל שלמה לא עשה כן, בנה בהמ"ק ועשה שם חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה, וזהו שכתוב (מלכים א ו׳:ד׳) ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, פירוש שקופים פתוחים לצד חוץ, אטומים סתומים לצד פנים, כלומר קצרים. ומזה אמר הכתוב ביחזקאל (מ) וחלונים לו ולאלמיו סביב סביב כהחלונות האלה, לא אמר כחלונות אלא כהחלונות בתוספת ה"א, לרמוז כי חלונות המקדש היו בדמיון צורת ה"א שהיא צרה מבפנים ורחבה מבחוץ כדי שתצא האורה משם לחוץ. ועוד דרשו רז"ל כהחלונות, כחלונות לא נאמר אלא כהחלונות לשון כהה, כלומר חלונות כהות שהיו צרות מצד פנים ורחבות מבחוץ לצד חיצון של מזרח, ועל כן נקרא בהמ"ק אריאל (ישעיה כט) מלשון אריה, מה אריה צר מאחוריו ורחב מלפניו כך חלונות המקדש. ופרשה זו למדה שלש ענינים, האחד שיהיו פני הנרות מכוונות כלפי האמצעי הוא נר מערבי, והשני שתהיה המנורה זהב לכתחלה, אבל אם עשאה של שאר מיני מתכות כשרה ובלבד שלא יוסיף ולא יגרע בנרות, שצריך שיהיו שבעה לא פחות ולא יותר, והשלישי שתהיה מקשה כלומר כולה אחדות מחתיכה אחת, ולכך חזר וכתב מקשה היא, לבאר כי מקשה מעכב אבל הזהב אינו מעכב.

אוטם. סותם וכן שקופים אטומים (מלכי' א ו'):