פרשנות מצטטת על מלכים א ז:לו

ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו וגו'. ספר הזוהר (בראשית ל"ג ב) כתיב הנה ארון הברית אדון כל הארץ. <תרגום - כתוב "הנה ארון הברית אדון כל הארץ">. הנה ארון הברית דא מאורות דברקיע השמים. <הנה ארון ברית זה מאורות שברקיע השמים>. ארון תיבותא לאעלא ביה תורה שבכתב. <ארון הוא תיבה להכניס בתוכה תורה שבכתב>. הברית דא שמשא דנהיר ביה ואיהי ברית בהדיה. <הברית הוא השמש המאיר לנוקבא והיא נקראת ברית כמוהו>. ארון הברית דייקא אדון כל הארץ. <ארון הברית בדיוק, בזמן שז"א מחובר לנוקבא אז נקרא אדון כל הארץ>. הברית איהו אדון כל הארץ ובגין דא האי ארון איהו אדון. <הברית שהוא ז"א נקרא אדון כל הארץ ולכן אותו ארון הוא אדון>. בגין שמשא דנהיר ליה ונהיר לכל עלמא מינה נקטא שמא ואתקרי האי אדון. <משום שהשמש המאיר לה ולכל העולם ממנו לוקחת הנוקבא את השם אדון>. ברזא דאל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד כמו דאמרי צדיק וצדק. <בסוד שם אדנ"י כמו שאנו אומרים צדיק על זכר וצדק על נוקבא>. כך אדון דא בדא תליה. <כך אדון ואדנ"י תלויים זה בזה>. הנה כוונתם כי הארון רמז לשכינה והיה מצופה זהב דכתיב ממשבצות זהב לבושה (תהלים מה יד). והזר שעליו רמז לאשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד) ואמר ויצקת לו ארבע טבעות זהב לרמוז לד' נהרות המשפיעין אליה כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א ז') כי היא כלולה מן הכל והיתה תורה שבכתב מונחת בתוכו כענין כי שמי בקרבו. ויש אומרים כי ב' לוחות רומזים ללמודי ה' המקבלים ממכריע ראשון להשפיע שם. ועל כן מלת ארן חסר ו' והבן. ודע כי הלוחות ו' טפחים אורך על ו' רוחב ועובי כל אחת שלשה טפחים הרי הן בתשבורת ו' פעמים ל"ו שהם רי"ו טפחים כמספר אותיות שם של ע"ב אותיות. גם מספר התנועות היוצאות מאותיות יה"ו הם רי"ו כי הקריאה של שתי אותיות בכל השש תנועות עם תנועת שבא הם ל"ו וכשתצרף אות שלישית הם ו' פעמים ל"ו קריאות שהם רי"ו כמספר הנזכר. והכפורת אשר על הארון רמז לתפארת ישראל. ועל כן הוא עליו כעין של מעלה והכרובים אשר על הכפורת רומזים לזרועות עולם המשפיעין לתפארת ישראל להורות לכבוד למעלה מכבוד. ועל כן כרובים בגימטריא מראה כבוד. ענין אחר יש מפרשים כי הכרובים רומזים לדיו פרצופין וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל. ולזה נוטה מאמר רז"ל שאמרו ב' כרובים כנגד יי' אלהים. אמנם מה שכתבתי נראה לי עיקר לפי סדר המרכבה העליונה וכן נראה כוונת רז"ל במדרש רות (זוהר חדש פ"ז ע"ג) אמר עלמא עילאה שהיא בינה אריק ברכאן בקדמיתא לתרין כרובים דתחותה ואינון ימינא ושמאלא חסד וגבורה. <תרגום - אמר עולם עליון שהוא בינה משפיע ברכות תחילה לשני הכרובים שמתחתיה שהם ימין ושמאל חסד וגבורה>. וכו'. והיו הכרובים והכפורת מקשה רמז לייחוד הכל כי הכל כח א' ואין שם פירוד כלל. אמנם לא היו מקשה עם הארון כי הוא רגל בפני עצמו כענין הלולב ומיניו שאינו נאגד על האתרוג והבן זה כי הוא אצילות הראשונים ואינו באחדות שלהם וכבר רמזתי זה. והיו הכרובים משני קצות הכפורת אחת לימין ואחת לשמאל והכפורת באמצען והיו פורשי כנפים להורות כי הם מקבלים ושואבים האור הפנימי מן המקור העליון סוככים בכנפיהן על הכפורת להשפיע בו היין והחלב ופניהם איש אל אחיו כמער ולויות. במסכת יומא אמר רב קטינא בשעה שישראל עולין לרגל מגלין להן את הפרוכת ומראין להם הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר עם הנקבה מאי כמער איש ולויות (מלכים א' ז לו) אמר רב בר רב שילא כאיש המעורה בלויה שלו. אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובים מעורין זה בזה והוציאום לשוק ואומרים הללו שאומר עליהם ברכתן ברכה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה (איכה א ח'). ובפרק המוכר אמרו רז"ל כרובים בנס עומדים כיצד הם עומדין רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם אל הבית למאן דאמר פניהם איש אל אחיו הא כתיב ופניהם אל הבית (ד"ה ב' ג יג) לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. והרב הגדול ז"ל כתב ואם תחשוב למה היו הכרובים פניהם איש אל אחיו והיו מקשה תוכל לדעת כי ראוי להם שיהיו פורשי כנפים למעלה כי הם כסא עליון וסוככים על העדות שהוא מכתב אלהים וזה טעם לתבנית המרכבה כי הכרובים שראה יחזקאל נושאים הכבוד תבנית לכרובים שהם כבוד ותפארת והכרובים אשר במשכן ובמקדש תבנית להם כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה ז') וזה טעם ואדע יחזקאל י כ) שראה באחת וידע באחת ולפיכך אמר המה והמשכיל יבין עכ"ל ז"ל. וכוונתו ידוע כי מכתב אלהים רמז לבית דוד ובה ראה אמנם בתפארת לא ראה רק הבין וכבר כתבתי לך למעלה כי כוונת הרב ז"ל בכרובים לדיו פרצופין ואנו כתבנו מה שהראונו מן השמים:

הנה ככל הגוים בית יהודה. בטלה אהבת הקב"ה מהם ונמאסו לתת ביד נבוכדנצר כשאר העכו"ם ומדרש אגדה שנכנסו להיכל וקפלו צורות הכרובים שצר שלמה על קיר ההיכל כמער איש ולויות (מלכים א ז׳:ל״ו) והוציאום לחוץ אמרו ראו אלו שהיו מראים עצמם כצנועים במה היו עוסקין:

שנים כרובים. מאי כרובים, א"ר אבהו – כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא ^כגרומז למ"ש ביחזקאל י' פני האחד פני הכרוב, ובטעם הציור דמות תינוק פירש בס' עין אליהו ע"פ הילקוט בהושע י"א על הפסוק כי נער ישראל, אמר משה ליהושע, עם זה שאני אומר לך עדיין תינוקת הוא [כלומר אך זה היו לעם] אל תקפיד עמהם מה שהם עושים, שאף רבונם לא הקפיד עמהם, שנאמר כי נער ישראל, ולכן עשו דמות תינוק לרמוז על דבר זה, עכ"ל. ודברים אלו נוחים להאמר אבל לא יעלו יפה במקדש שלמה שאז לא היו ישראל במדרגת תינוק, כי כבר הורישו גוים ונחלו ארץ והיו תושבים ואזרחים ישנים. ולי נראה ע"פ מ"ש ביומא נ"ד א', בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היו מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה והיו אומרים להם ראו חבתכם לפני המקום וכו', מבואר שעשו בהכרובים סימנים להורות ולהראות על החבה שמהקב"ה לישראל, ולכן עשאום בדמות תינוק שהטבע גורמת לחבבם ולסלסלם באהבה וחבה יתרה. –
ועיין ברבינו בחיי כאן שכתב דמה שכתוב ועשית שנים כרובים ולא שני כרובים הוא משום דלשון שני מורה על ההשתוות, וכן דרשינן שני שעירים, שני כבשים, שתי צפרים, ואם היה כתוב כאן שני כרובים היה במשמע שיהיו שוים במראה ובקומה, ובאמת קיי"ל שהיה כרוב אחד צורת זכר ואחד צורת נקבה, עכ"ל. וכ"כ בס' מנחה בלולה ובס' העמק דבר למרן דודי הנצי"ב ז"ל, והדברים מופלאים מאד, שהרי בסוגיא דיומא ס"ב ב', מקום שאמרו דשני מורה על ההשתוות, שם גופא אמרו דגם שנים מורה על ההשתוות כמו שני, וכמו שרצו לדרוש שם על כבשי תמיד דכתיב שנים ליום, ובאמת כך מורה הסברא דכלל אחד לשני ולשנים, דכיון דעיקר הטעם דשני מורה על ההשתוות הוא משום דכיון דקיי"ל מעוט רבים שנים לא היה צריך לכתוב כלל שני דממילא הוי ידעינן שאותו המספר הוי שני, ולמה כתב, כדי להורות על ההשתוות, ולפי"ז ממילא מבואר דהוא הדין שנים מורה על זה כיון דגם הוא מיותר.
ולבד זה איני יודע מי מלל לרבותינו דלהכרובים היה לאחד צורת זכר ולאחד צורת נקבה, דמה שלמדו זה מסוגיא דיומא נ"ד א' בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה [וענין מעורים סמכו באגדות על פסוק במ"א ז' בענין הכרובים כמער איש ולויות] אין זה מוכח כלל שהיה להם צורת זכר ונקבה אלא שהיו מעורים זב"ז באהבה וחבה כמו זכר ונקבה, ודמות צורתם באמת היו שניהם צורת זכר, ולפי"ז נכון מאד מה דכתיב שנים להורות על ההשתוות, וזולת האגדה דיומא זאת לא מצאתי כל מקור לזו הדמות שתארו, וצע"ג. .
(חגיגה י"ג ב׳)