וְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וְכָל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ הַנּוֹעָדִ֣ים עָלָ֔יו אִתּ֖וֹ לִפְנֵ֣י הָֽאָר֑וֹן מְזַבְּחִים֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִסָּפְר֛וּ וְלֹ֥א יִמָּנ֖וּ מֵרֹֽב׃
תורה תמימה
מן הבהמה. להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו, מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא יבכונת הלשון בני אדם שדומין לבהמה היא, בני אדם שאין מקיימין את המצות דבכזה מותר האדם מן הבהמה אין. והנה אין ספק שדרשה זו וכיוצא בה נאמרו ע"ד רמז ואסמכתא ומשל ע"ד המוסר, או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ [ובזמן הזה מותר מפני קוצר הדעת], והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ולחזק כח זכרונם ועשו סימנים לכל דבר, וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, וזה הוא מפני כי ע"י הסימן והציון נקל הדבר לזכור, כנודע, ושם כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם – אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ובשבת ק"ד א' סימנים עשה בתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופרשו המפרשים כל דבר תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר להאחז ולסמוך בה אינה תורה, כלומר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח. וכ"כ הרשב"א הביאו הכותב בע"י בפ"ה דב"ב וז"ל, כונת חז"ל בדרשות כאלו [שמוציאים הענין מפשטיה] להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא ישכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב' וז"ל, לפעמים אומר אל תקרא כך אלא כך משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש, וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו כמו סימן בפיהם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא, עכ"ל. ובתשו' הרא"ש כלל י"ג כתב שכן דרך בעלי אגדה על סמך כל דהו בונים דבריהם, עכ"ל. ובשלטי הגבורים פ"ק דע"ז כתב שדרך חז"ל לדרוש המקרא בכל ענין שהיו יכולים לדרוש, עכ"ל. ור"ל לרמזים וסימנים בעלמא., ובזה יתבאר מה שרגילים חז"ל בכ"מ לומר וסימנך, ומציינים איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל להענין ההוא דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א' קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', ל"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב', והענין מבואר.
אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כמו זו שלפנינו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו, כמו שהערנו כמה פעמים בחבורנו וכתבינו, וכאשר ימצא המעין הנבון בכל מקום שנמצא דרשות כאלו וידקדק בעומק הלשון או הסדר או הרעיון.
וכאן בדרשה שלפנינו י"ל דדייקו חז"ל דבכל מקום בתורה ונביאים כשפורט המינים הבאים לקרבנות פורט רק בקר וצאן, ולא גם בהמה, כמו בס"פ יתרו וזבחת עליו את צאנך ואת בקריך, ובפ' אמור (כ"ב כ"א) ואיש כי יקריב וגו' בבקר או בצאן, ובפ' וזבחת מבקרך ומצאנך, ונתת הכסף בבקר ובצאן, וכן מזבחים צאן ובקר (מלכים א ח׳:ה׳) וכדומה הרבה מאוד, וא"כ גם כאן הול"ל קרבן מן הבקר ומן הצאן, ול"ל דכתב עוד מן הבהמה שהוא כמיותר אחרי שהוא רק שם הכולל לצאן ובקר, לכן מצאו חז"ל מקום להסמיך דרשתם. ואע"פ דבדרשה הבאה דריש ממן הבהמה להוציא רובע ונרבע, אכן ע"ד אסמכתא ורמז מצאו כדאי להסמיך דין ידוע ע"פ דיוק זה. ואין להאריך עוד.
וטעם ממעת הקבלה מן המומר לנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא הוא משוס דשני אלה הם ככופרים בכל התורה, ופירש"י וז"ל והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, עכ"ל, ולדעתי אין זה די לפרש הדמיון ככופר בכל התורה. ולו"ד נראה ע"פ מ"ש בירושלמי נדרים פ"ג ה"ט שקולה שבת כנגד כל המצות שבתורה, וא"כ זה המחלל שבת בפרהסיא הוי כבועט ומחלל כל התורה כולה, וע' ביו"ד סי' רנ"ד לענין קבלת נדבה לביהכנ"ס מן המומר. .
(חולין ה' א')
אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כמו זו שלפנינו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו, כמו שהערנו כמה פעמים בחבורנו וכתבינו, וכאשר ימצא המעין הנבון בכל מקום שנמצא דרשות כאלו וידקדק בעומק הלשון או הסדר או הרעיון.
וכאן בדרשה שלפנינו י"ל דדייקו חז"ל דבכל מקום בתורה ונביאים כשפורט המינים הבאים לקרבנות פורט רק בקר וצאן, ולא גם בהמה, כמו בס"פ יתרו וזבחת עליו את צאנך ואת בקריך, ובפ' אמור (כ"ב כ"א) ואיש כי יקריב וגו' בבקר או בצאן, ובפ' וזבחת מבקרך ומצאנך, ונתת הכסף בבקר ובצאן, וכן מזבחים צאן ובקר (מלכים א ח׳:ה׳) וכדומה הרבה מאוד, וא"כ גם כאן הול"ל קרבן מן הבקר ומן הצאן, ול"ל דכתב עוד מן הבהמה שהוא כמיותר אחרי שהוא רק שם הכולל לצאן ובקר, לכן מצאו חז"ל מקום להסמיך דרשתם. ואע"פ דבדרשה הבאה דריש ממן הבהמה להוציא רובע ונרבע, אכן ע"ד אסמכתא ורמז מצאו כדאי להסמיך דין ידוע ע"פ דיוק זה. ואין להאריך עוד.
וטעם ממעת הקבלה מן המומר לנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא הוא משוס דשני אלה הם ככופרים בכל התורה, ופירש"י וז"ל והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, עכ"ל, ולדעתי אין זה די לפרש הדמיון ככופר בכל התורה. ולו"ד נראה ע"פ מ"ש בירושלמי נדרים פ"ג ה"ט שקולה שבת כנגד כל המצות שבתורה, וא"כ זה המחלל שבת בפרהסיא הוי כבועט ומחלל כל התורה כולה, וע' ביו"ד סי' רנ"ד לענין קבלת נדבה לביהכנ"ס מן המומר. .
(חולין ה' א')
הטור הארוך
ותאנה וגפן ורמון. ולהלן מקדים גפן כדכתיב איש תחת גפנו ותחת תאנתו וכאן הקדים תאנים רמז למה שאמרו בפרה אדומה ששורפין אותה בעצי תאנה לכך הקדים תאנה משום דסליק מפרשת פרה: