פרשנות מצטטת על מלכים א ח:טו

בכל אות נפשך. לרבותינו דקרא בבהמת קדשים שנפל בה מום קמשתעי, שצריך לפדותה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמי' קרבן אחר, נ"ל שזהו המכוון בלשון, בכל אות נפשך, כי שרש אוה מצאנו שהוא נדרף עם שרש סבב, כמו והתאויתם לכם לגבול (מסעי ל"ד יו"ד) שהוא לרש"י לשון סבה ונטי', דומה ללשון ונסב לכם הגבול (שם פסוק ד') שהגבול נוטה מצד זה לצד אחר (ע"ש ברוו"ה ביאר דעת רש"י לפי עומק שרשו) ומצאנו שרש סבב שהוראתו השתנות דבר מענינו הראשון. כמו מוסבות שם (מסעי ל"ד ל"ח) כלומר שנוי שם. וכן ויסב שמו יהויקים (מ"ב כ"ב ל"ד) וכן נקבה תסובב גבר (ירמיהו ל״א:כ״ב) החלש ישתנה להיות גבור, ושפיר פירש"י והתאויתם על נטיית הגבול והשתנותו מצד לצד. (וכן תאוה שהוא על החשק בדבר שאין בו שלמות עצמי, שישתנה במקבל זולת מקבל במקום זולת מקום ובזמן זולת זמן כמ"ש (ואתחנן ה' י"ח) ולא תתאוה, כעיקר הוראתו השתנות. ושרש איוה שישמש על ההתרצות (איינווילליגען) כמו יאותו לנו האנשים, נאות להם, היינו ג"כ התרצות אחר שקדם אליו המיאון בדבר, והיינו השתנות מלא רצון אל רצון). והנה ע"י פדיון נפקעה קדושת הבהמה שהוממה, וחלה הקדושה על בהמה אחרת שיביא תחתיה, והשתנות הקדושה מבהמה לבהמה, אף שהוא באמת השתנות רצון המקדיש, שלא היתה תחלת הקדישו על בהמה זו, מ"מ כדי שלא יצא רצון המקדיש לבטלה לגמרי, ותקיים רצונו במקצת, שבהמה אחת מבהמותיו תתקדש. ועל השתנות רצון המקדיש הנעשה ע"י פדיון שתחול הקדושה על בהמה שלא היה רצונו עלי' תחלה, אמר קרא. אות נפשך, כלומר השתנות רצונך. (נפש ישמש גם על הרצון, אם יש את נפשכם) ולהיות שהמכוון בפדיון הוא שלא יצא רצון המקדיש לבטלה, לכן צריכה הבהמה הראשונה העמדה והערכה, שיערכנה הכהן כדי שיתן פדיונה בכל שוי', שלא יצא אף פרוטה אחת ממנה לחולין, אבל כל דמי הקדושה הראשונה יפקע ויחול על השני', לכן הוסיף קרא. בכל אות נפשך, כלומר כל רצון המקדיש ישתנה לחול על בהמה אחרת ע"י פדיון (דורך פאֶלליגע אומענדערונג דיינעס וויללענס), ובי"ת בכל כבי"ת באלהים נעשה חיל, כלומר באמצעות כלשון על ידי (דורך, פערמיטטעלסט) וטעמו על ידי כל השתנות, ולפי שבנדרי קדשים ונדבותן אין צריך להוציא בשפתיו כלום, רק כשגמר בלבו הרי עלי עולה או הרי זו עולה די (כבשבועות כ"ו ב' וברמב"ם פי"ד ממעה"ק הי"ב) לכן אמר כאן נפשך, שעיקר ההקדש תלוי ברצון גמור בלב ונפש. והנה אחר שהזכירה הפרשה מקודם, שהחיוב בקרבנות התמימים להביאם אל מקום הנבחר, אמר במקרא זה שאם נפל בה מום יפדו אותה. הכי נ"ל פירושא דקרא לרבותינו שאינו מדבר רק בפסולי המוקדשין שיפדו, ומוני המצות חשבו זאת למצוה לפדות פסולי דמוקדשין. ויותר יתכן בעיני לפרש לשון המקרא על דעת רבותינו בזה דבפדיון להביא בהמה אחרת קמשתעי קרא, מלת בכל יבואר לשון השלמת דבר ומלואו, וזה: המשלים במעשה מה שהבטיח בפיו נקרא ממלא, בפיו דבר ובידו מלא (מלכים א ח׳:ט״ו) כי דבור בלי מעשה איננו שלם, והמעשה משלים את אשר היה חסר (פאָללציהען) וכן ימלא כל משאלותיך, וכל עצתך ימלא. ולענין זה ישמש גם שרש שלם, עצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו) כי עצה טובה כל זמן שאין נשמעין אלי' לעשותה היא חסרה, וכשנתקיים המעשה הגיעה העצה את שלימותה, ועל כוונה זו ישמש גם שרש כלה, לכלות דבר ה' (עזרא א') שהושלם ונתמלא דבורו של הקב"ה, כי המבטיח לעשות דבר לחברו, כל זמן עמדו בדבורו לבד בלי מעשה איננו רק כעושה מקצת מלאכה, וכשיעשה כהבטחתו אז כלה וגמר את מלאכת דבורו, ומזה תכלינה כל אלה (דניאל י"ב ז') הטובות שהובטחו יתמלאו ויושלמו ויבואו לידי גמרם (ערגאֶנצען, ערפיללען, אויספיהרען). ומזה הענין יהיה מלת בכל בקרא דילן, כי אין ספק שהמקדיש בהמתו לקרבן יעשנו בהתלהבות נפשו הטהורה בקרבו להתקרב במחשבתו אל הש"י בדבקות ובאהבת נפש, ולעשות לו בזה ריח ניחוח כמצווה למקריבי קרבן. לכן כאשר התילד בבהמה שהקדישה מום ונפסלה להקרבה, בכל זה תאות נפשו להתקרבות העליון ית' לא בטלה, ותשוקת לבבו הטהור לעשות לו ריח ניחוח לא תשקוט בו, אבל יתאמץ למלא תאות נפשו הטהורה בבהמה אחרת להקדישה להתקרב בה אל הש"י, יתאמץ להשלים חפץ התקרבותו בקרבן אחר תחת הראשון שנפסל, ותשוקת לבבו בעשיית ריח ניחוח להשם, יגמור בקדושת בהמה אחרת הראויה להקרבה. ולא יאכל בתורת חולין מבהמה זו שהוממה, עד שימלא תחלה תאות נפשו הטהורה בקדושת בהמה אחרת תחתיה, ולהשלים בה תשוקת לבבו להתקרב אל השם, עד כלותו לגמור בה עשיית ריח ניחוח להשם שהתאוה נפשו תחלה. וזהו בכל אות נפשך דאמר קרא כלומר בכלותך לגמור את אשר התאוה נפשך תחלה (דורך ערגאֶנצונג, פאללציהונג, ערפיללונג דיינעס זעעלענוואונשעס) מלת רק כבר התבאר שהוא תאר על בהמה בעלת מום, וטעם: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת, בעלת המום תוכל לזבוח ולאכל בכלותך תחלה לגמור ולעשות תאות נפשך בקדושת בהמה אחרת ולשון אות נפשך כאן כמו ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' (שופטים י"ח ו') שהוא תאות נפש העליונה המשתוקקת אל דברים קדושים, בכל אות נפשך תאכל בשר (ראה י"ב כ') שהוא תאות נפש הבהמית המשתוקקת לדברים ארציים הפחותים:

והנה משה רבינו ע"ה בכח תפלתו בטל זה שלא נתקיים בימיו אבל נתקיים אחריו בימי יהושע שחזר המלאך הזה למקומו. וטעם לשמרך בדרך שישמור אותם בדרך המדבר. וטעם אשר הכינותי כלומר לשבתי כענין (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת והוא ביהמ"ק והוא הלשון שהזכיר שלמה (דברי הימים א כ״ט:י״ט) ולבנות הבירה אשר הכינותי. והמלאך הזה על דעת רבינו חננאל ז"ל היה מיכאל השר הגדול כענין שאמר גבריאל לדניאל (דניאל י״ב:א׳) ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך וכתיב (שם י) ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם. והוא שנראה ליהושע והוא שאמר לו (יהושע ה׳:י״ד) אני שר צבא ה' עתה באתי ופירשו רז"ל כי מה שיזכור בו כי שמי בקרבו באורו שנקרא שר צבא ה' כענין שכתוב (מלכים א ח׳:מ״ג) כי שמך נקרא על הבית הזה שנקרא בית ה'. ומה שאמר כי לא ישא לפשעכם כלומר יש לכם להשמר מפניו שלא תחטאו שאף ע"פ שאני שולחו איני שולחו לשאת עון כי אני הנושא והמוחה כענין שכתוב (ישעיהו מ״ג:כ״ה) אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך ע"כ. גם זה דעת ר' אברהם ז"ל שהמלאך הזה הוא מיכאל.

וזהו על כן הנאמר בשבט לוי. וזהו על כן לא היה ללוי חלק ונחלה. לפי שהם טרודים בעבודת בית המלך להקריב קרבנות ולברך את העם ולא היה להם פנאי לחרוש ולזרוע שהם דברים גופניים אלא בדברים רוחניים מהש"י וברכותיו. וזהו על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם ישראל ה' הוא נחלתו להזכיר את השם ולברך יברכך ה' יאר ה' ישא ה'. וזהו ה' הוא נחלתו. וראוי שיהיהלו פרס מזומן מבית המלך בענין שלא יהיו טרודים בשום דבר. אלא בברכת השם היא תעשיר. ולכן כתיב בלוי על כן. וכן ביהודה על כן קראה שמו יהודה לפי שמיהודה יצא המלכות. ולמלך ראוי לברך הש"י באילו ק' ברכות. ולהורות לנו ולירא מפניו כדכתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת למען ילמד ליראה את השם והיתה עמו וקרא בו. לפי שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה כדכתיב כי שם ה' אקרא. וכן ראוי למלך לברך את העם כמו שמצינו במשה עליו השלום שהי' בישורון מלך וכתיב ביה וזאת הברכה וגומר. וכן בדוד כתיב ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל. ובזה היה מברך גם כן לקהל כאומרו ברוך ה' אלהי ישראל כי זה שבח וברכה לישראל. וזהו לעיני כל הקהל. ומה היה ברכתו בשם המפורש שהוא סוד הספירות. וזהו שאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ. וכן בשלמה נאמר בסוף תפלתו ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל. וכן במקום אחר אמר ויברך את כל קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד. ויאמר ברוך ה' אלהי ישראל אשר דבר בפיו את דוד אבי ובידו מלא לאמר. הרי לך מבואר כי ברוך ה' אלהי ישראל היא ברכת השם וברכת הקהל. כי אין ברכה גדולה מזאת שיקרא השם יתברך אלהי ישראל וזכרו לא יסוף מזרעם. כאומרו ה' אלהי אבותיכם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. שאם לא כן היכן היא ברכת הקהל. ואם תאמר שאע"פ שלא נזכרה ברכה איך אפשר זה שיברך את העם בראשונה ואח"כ יברך לשם ית'. והי' אומרו אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק שאבד הכהונה בעבור שאמר ברוך אברם לאל עליון ואחר כך אמר וברוך אל עליון. אלא שבכלל ברכת השם יתברך ברכת הקהל. וא"כ אחר שלמלך ראויות הברכות בזכירת השם הנכללות במלת על כן כמו שפירשתי למעלה. היה ראוי לומר בשבט יהודה שבו המלכות על כן. וכן ראוי לומר בדן על כן לפי שבו היה שמשון מלך דומה ליהודה. כאומרו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. שפירושו המיוחד שבשבטים וזה דוד. וכן אמר משה דן גור אריה כמו שאמר יעקב גור אריה יהודה. ואולי אמר כן במלכים ובכהנים לרמוז לשבעים איש שהם הסנהדרין הראויים למלך ולכהנים לשפוט משפט צדק. ולכן נאמר באלו השלשה שבטים על כן: