פרשנות מצטטת על מלכים א ח:לא

לא תשא שמע שוא. מענין לקיחה, כמו ובתים ונשאו (מיכה ב׳:ב׳), שמקבל לה"ר. וכ"ה בפסחים (דף קיח), והביאו הסמ"ג בסי' יו"ד. וכן שלא יקבל דברי בע"ד אחד, ושלא ישמיע דברי לדיין מענין התחלת הדבור כמו ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיהו ג׳:ז׳), אמר בסנהדרין (דף ז) ושבועות (דף לא) לא תשא לא תשיא (ועיין ברמב"ם פ"א מה' סנהדרין), ור' אלעזר מפרש מענין שבועה כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ׳:ז׳), ונשא בו אלה (מלכים א ח׳:ל״א), אם משביעו ושומע השבועה לא יהיה שבועת שוא בשלא יענה אמן:

ויאמר אלי זאת האלה היוצאת, שבמגלה הזאת כתובים כל האלות שהיו נשבעים בשבועת האלה לשקר, נכתבו כל האלות על המגלה זאת, והיא יוצאת להנקם מן הנשבע לשקר, וטעם יציאתה מן ההיכל כי כן בקש שלמה בתפלתו (מ"א ח' ל"א) את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ובא האלה לפני מזבחך בבית הזה ואתה תשמע השמים ושפטת את עבדך להרשיע רשע, בקש על האלה שישבע איש לחברו שיבא לפני המזבח ומשם יצא משפט על הנשבע לשקר, וגם היה דרכם לישבע ולהאלות בבהמ"ק, והיה מנהגם להאלות על הגניבה כמ"ש (שופטים י״ז:ב׳) אלף ומאה הכסף אשר לוקח לך ואת אלית, כי בדברים הנסתרים היו נותנים חרם ואלה על כל היודע ומעלים דבר, וכן על כל דבר אשר שבועת ה' תהיה בין שניהם היתה האלה באה לפני המזבח אל ההיכל, וע"כ ראה עתה שהאלות האלה שהיו בהיכל ה' יוצאים מן ההיכל לעשות משפט ולחול על הנשבע לשקר, וצייר שהאלות כולם כתובים במגלה הזאת ושהיא גדולה בארך ורוחב כפתח ההיכל, ר"ל כי מלאו את ההיכל באלותיהם, וז"ש זאת האלה היוצאת לעשות משפט.

ואהבת את ה' אלהיך. אחר שאין לנו אלוה כי אם הוא לבדו, חייב אתה שתאהבנו ושתקיים המצות מאהבה, כי המקיימם מיראה אין עבודתו עבודה שלמה. וענין האהבה, שיתבונן האדם בתורתו ובמצותיו וישיג בהם הש"י ויתענג באותה השגה בתכלית התענוג, ולכך סמך לו מיד והיו הדברים האלה, באר בזה ענין האהבה בהשי"ת איך היא, וכן דרשו בספרי, ואהבת את ה' אלהיך, איני יודע כיצד אוהב האדם את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה, ואהבת את ה' אלהיך, אהבהו לפני הבריות כדרך שעשה אברהם שקראו הקב"ה (ישעיהו מלכים א ח׳:ל״א) אברהם אוהבי. בארו לנו החכמים ז"ל בדבר זה כי ענין האהבה בשם יתברך הוא מי שמצדיק הרבים ומקרב אותן לחיי העולם הבא, ועל כן הביאו ראיה מאברהם. ואם תשאל ותאמר כיון שמצינו שמעלת החשק גדולה ממעלת האהבה היה לו לומר וחשקת ולמה אמר ואהבת, התשובה בזה כי היא הנותנת, שהרי האוהב הוא מי שאוהב הדבר האהוב ולעתיד תשתכח ממנו האהבה, כגון בעת האוכל או בעת השינה, אבל מי שחושק אין מחשבתו נפרדת מן החשוק כלל, ואפילו בעת שיאכל יזכרנו, גם בעת השינה יראנו בחלום, ולפי שנצטוינו לאהבה את השם יתברך בשני היצרים ובנפש המתאוה ובכל ממונו, ויצטרך האדם לאהוב את כלן בדברים המוכרחים, כי אי אפשר לו שיחיה זולתם, על כן צוה שיאהוב אותם בענין המוכרח אבל יאהוב את השם יתברך על כלן, וא"כ מהטעם הזה לא היה יכול לומר וחשקת, כי אלו היה חושק אותו היה מפריד מחשבתו מכל הדברים הגופניים האלה ולא היה משתמש בהם כל עיקר, ואף במוכרחים, ולא היה מקום למצות התורה כלל, כי לשון חשק ענינו דבקות, כענין (תהילים צ״א:י״ד) כי בי חשק ואפלטהו, והוא מעלת מיתת הנשיקה, בצדיקים הגמורים, וכן מצינו בדבקות השם יתברך עם ישראל שכתוב (דברים ז׳:ז׳) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם, ולמדנו הכתוב הפלגה על דבקות השכינה עם ישראל שאינה זזה מהם לעולם, וכענין שדרשו רז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם, וכן בכל הגליות.