וַיֵּ֥לֶךְ רְחַבְעָ֖ם שְׁכֶ֑ם כִּ֥י שְׁכֶ֛ם בָּ֥א כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְהַמְלִ֥יךְ אֹתֽוֹ׃
תורה תמימה
לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר – לא תהא בה הויה, ושמואל אמר אעפ"כ צריכה גט נזמפרש בגמרא דצריכה גט מספק, דמספקא ליה אם הפסוק לא תהיה אשת המת החוצה ללאו אתא דהוי כשאר חייבי לאוין ותפסי בה קדושין או דאתא להורות ביחוד דלא תפסי בה קדושין ולכן צריכה גט מספק, ואחר הגט הותרה ליבום או לחליצה כמו שהיתה, ואם היה היבם כהן שאינו יכול לישא גרושה תצא מן הזר בגט כדי שלא יהא החוטא נשכר ויחלוץ לה יבמה.
והנה בסוגיא יבמות י"ג ב' מפרש בענין זה דב"ש מפרשי לשון החוצה מלשון חצונה ומרומז בזה דצרת ערוה מותרת להתייבם לאחיו, דדרשי לא תהי' אשת המת החוצה כמו החיצונה מכלל דאיכא פנימית והיא שריא, וב"ה ס"ל דהחוצה הוא כמו דכתיב אל החוץ, ולכן שוב א"א לפרש מלשון חיצונה. ולכאורה צ"ע בטעמייהו דב"ש דהא באמת כן הוא הכלל בכל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה' בסופה, כמו מצרימה, ירושלימה, וכדומה, וצ"ל משום דמצינו גם יוצאים מן הכלל וכמו ישובו רשעים לשאולה ואף כי יש דרשה על זה, בכ"ז שוב אין להכריע מזה עוד. וגם יש מקומות שלא נמצא לא למ"ד בתחלתה ולא ה"א בסופה וכמו וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל (מ"א י"ב א') וילך המלך ואנשיו ירושלים (ש"ב ה' ו') וכדומה הרבה, וגם הרבה מילים באו בכה"ק בנוספת ה"א בסוף שאי אפשר להורות שם על היחס שאליו וכמו מיטבתה (במדבר ל"ג) מארץ צפונה (ירמיה כ"ג) מבבלה (שם כ"ז) וכדומה. ולכן נטו ב"ש מהאי כללא דכייל ר' נחמיה ולא סבירי להו דנטיה היא במקום אֶל ומדהו"ל למכתב החוץ וכתיב החוצה לכן דרשו מה שדרשו.
ודע דבקדושין דף ע"ה ע"ב אמרו: ואלא מפני מה אסרום, מפני שהיו [הכותים] מיבמים את הארוסות ופוטרים את הנשואות, מאי דרשי לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, הך דיתבה חוצה היא לא תהיה לאיש זר אבל הך דלא יתבה חוצה תהיה לאיש זר. ופירש"י חוצה החיצונה. בזה אנו רואים דגם הני כותאי, לא אבו הלוך בדרך ר' נחמיה, וכבר השוו חז"ל בירושלמי (יבמות פ"א ה"ו) דרשות ב"ש וכותאי להדדי, וז"ל ר' סימון בשם ר' יוסי בשם נהוריי טעמון דב"ש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהיה לאיש זר, אתיא דב"ש כאילין כותאי שהן מייבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין חוצה החיצונה, מה מקיימין (ב"ש) [כותאי] ובן אין לו א"ר יעקב דרומייא קומי ר' יוסי ובן אין לו מן הנשואה החיצונה לא תהיה לאיש זר, א"ל לא יחסדונך [ב]כותאי דאת מקיים דרשיהון. תני רשב"א נומיתי לסופרי כותיים מי גרם לכם לטעות דלית אתון דרשין כר' נחמיה וכו' וכו' עכ"ל הירושלמי.
והנה אחד הראשונים בְדֵיקוּת לשוננו החכם הספרדי ר' יונה בן גנאח עזב גם הוא את האי כללא דר' נחמיה ויעמק חקר בדרך הוספת הה"א בכמה מלים בכתבי הקדש ויכר גם הוא וימצא, כי בתמונות כמו אלה באה הה"א נוספת ללא ענין, הלא כה דבריו בספרו הרקמה (צד ל"ח): ויש שיוסיפו הה"א על השמות הזכרים לבלי [להורות] ענין הנקבה וללא טעם שתחדש בהם בכמו אמרו (יחזקאל מ, יט) וימד רחב מלפני השער התחתונה, הה"א תוספת בו לבלי ענין הנקבה, ואיננו רחוק כי הטעם שבמלעיל להעיד על הענין הזה כאשר הוא אם לא תהיה בו ה"א, והמסורה עליו "לית דכותיה בטעם מלעיל" כו' והוספה על נגב באמרם נגבה לנחל (יהושע יז, ט) ומן הכת הזאת הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב) ר"ל הנגב ואין הה"א במקום אֶל כאשר חושבים רוב בני אדם ומשערים אותו אֶל הנגב, כי כבר נאמר (דהי"א כו, יז) לצפונה ליום לנגבה ליום, וכן ישובו רשעים לשאולה וקימו הה"א עם הלמ"ד אשר היא כמו אל בערן כו' וכו', וכבר נראה כי הה"א נוספות במלות האלה ללא ענין נקבה, וכי איננה בהנגבה, ומה שהוא דומה לו במקום אֶל, אבל הוא כמו שהיא באמרו הנה ימים באים וגו' מארץ צפונה (ירמיה כג) כו' וכבר סר הספק, כי היא נוספת ללא ענין תחדשהו אבל מנהג ממנהגי העברים כי לא יתכן לסבור בה"א מארץ צפונה שהיא מקום אֶל ולא שהיא לנקבה עכ"ל ר' יונה. ויש להעיר כי לדברי ר' יונה: "אבל מנהג ממנהגי העברים" יש סמך בירושלמי (פ"ק דמגילה הי"א) ר' סימון ור"ש בר נחמן תרויהון אמרין אנשי ירושלים היו כותבין ירושלים ירושלימה ולא היו מקפידין ודכותיה צפון צפונה תימן תימנה עכ"ל הירושלמי, ואין להאריך עוד בזה. .
(יבמות צ"ב ב')
והנה בסוגיא יבמות י"ג ב' מפרש בענין זה דב"ש מפרשי לשון החוצה מלשון חצונה ומרומז בזה דצרת ערוה מותרת להתייבם לאחיו, דדרשי לא תהי' אשת המת החוצה כמו החיצונה מכלל דאיכא פנימית והיא שריא, וב"ה ס"ל דהחוצה הוא כמו דכתיב אל החוץ, ולכן שוב א"א לפרש מלשון חיצונה. ולכאורה צ"ע בטעמייהו דב"ש דהא באמת כן הוא הכלל בכל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה' בסופה, כמו מצרימה, ירושלימה, וכדומה, וצ"ל משום דמצינו גם יוצאים מן הכלל וכמו ישובו רשעים לשאולה ואף כי יש דרשה על זה, בכ"ז שוב אין להכריע מזה עוד. וגם יש מקומות שלא נמצא לא למ"ד בתחלתה ולא ה"א בסופה וכמו וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל (מ"א י"ב א') וילך המלך ואנשיו ירושלים (ש"ב ה' ו') וכדומה הרבה, וגם הרבה מילים באו בכה"ק בנוספת ה"א בסוף שאי אפשר להורות שם על היחס שאליו וכמו מיטבתה (במדבר ל"ג) מארץ צפונה (ירמיה כ"ג) מבבלה (שם כ"ז) וכדומה. ולכן נטו ב"ש מהאי כללא דכייל ר' נחמיה ולא סבירי להו דנטיה היא במקום אֶל ומדהו"ל למכתב החוץ וכתיב החוצה לכן דרשו מה שדרשו.
ודע דבקדושין דף ע"ה ע"ב אמרו: ואלא מפני מה אסרום, מפני שהיו [הכותים] מיבמים את הארוסות ופוטרים את הנשואות, מאי דרשי לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, הך דיתבה חוצה היא לא תהיה לאיש זר אבל הך דלא יתבה חוצה תהיה לאיש זר. ופירש"י חוצה החיצונה. בזה אנו רואים דגם הני כותאי, לא אבו הלוך בדרך ר' נחמיה, וכבר השוו חז"ל בירושלמי (יבמות פ"א ה"ו) דרשות ב"ש וכותאי להדדי, וז"ל ר' סימון בשם ר' יוסי בשם נהוריי טעמון דב"ש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהיה לאיש זר, אתיא דב"ש כאילין כותאי שהן מייבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין חוצה החיצונה, מה מקיימין (ב"ש) [כותאי] ובן אין לו א"ר יעקב דרומייא קומי ר' יוסי ובן אין לו מן הנשואה החיצונה לא תהיה לאיש זר, א"ל לא יחסדונך [ב]כותאי דאת מקיים דרשיהון. תני רשב"א נומיתי לסופרי כותיים מי גרם לכם לטעות דלית אתון דרשין כר' נחמיה וכו' וכו' עכ"ל הירושלמי.
והנה אחד הראשונים בְדֵיקוּת לשוננו החכם הספרדי ר' יונה בן גנאח עזב גם הוא את האי כללא דר' נחמיה ויעמק חקר בדרך הוספת הה"א בכמה מלים בכתבי הקדש ויכר גם הוא וימצא, כי בתמונות כמו אלה באה הה"א נוספת ללא ענין, הלא כה דבריו בספרו הרקמה (צד ל"ח): ויש שיוסיפו הה"א על השמות הזכרים לבלי [להורות] ענין הנקבה וללא טעם שתחדש בהם בכמו אמרו (יחזקאל מ, יט) וימד רחב מלפני השער התחתונה, הה"א תוספת בו לבלי ענין הנקבה, ואיננו רחוק כי הטעם שבמלעיל להעיד על הענין הזה כאשר הוא אם לא תהיה בו ה"א, והמסורה עליו "לית דכותיה בטעם מלעיל" כו' והוספה על נגב באמרם נגבה לנחל (יהושע יז, ט) ומן הכת הזאת הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב) ר"ל הנגב ואין הה"א במקום אֶל כאשר חושבים רוב בני אדם ומשערים אותו אֶל הנגב, כי כבר נאמר (דהי"א כו, יז) לצפונה ליום לנגבה ליום, וכן ישובו רשעים לשאולה וקימו הה"א עם הלמ"ד אשר היא כמו אל בערן כו' וכו', וכבר נראה כי הה"א נוספות במלות האלה ללא ענין נקבה, וכי איננה בהנגבה, ומה שהוא דומה לו במקום אֶל, אבל הוא כמו שהיא באמרו הנה ימים באים וגו' מארץ צפונה (ירמיה כג) כו' וכבר סר הספק, כי היא נוספת ללא ענין תחדשהו אבל מנהג ממנהגי העברים כי לא יתכן לסבור בה"א מארץ צפונה שהיא מקום אֶל ולא שהיא לנקבה עכ"ל ר' יונה. ויש להעיר כי לדברי ר' יונה: "אבל מנהג ממנהגי העברים" יש סמך בירושלמי (פ"ק דמגילה הי"א) ר' סימון ור"ש בר נחמן תרויהון אמרין אנשי ירושלים היו כותבין ירושלים ירושלימה ולא היו מקפידין ודכותיה צפון צפונה תימן תימנה עכ"ל הירושלמי, ואין להאריך עוד בזה. .
(יבמות צ"ב ב')
רשב"ם
לא יסור שבט מיהודה - המלכות שניתן לו להשתחוות לו כל אחיו שנים עשר, לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק - ושררה מזרעו עד כי יבא - יהודה שילה - כלומר, עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה שזהו קרוב לשכם, אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין.
חזקוני
זמין למנויי פרימיום בלבדרבנו בחיי
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
ויבא שכמה. מָקוֹם מוּכָן לְפֻרְעָנוּת, שָׁם קִלְקְלוּ הַשְּׁבָטִים, שָׁם עִנּוּ אֶת דִּינָה, שָׁם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה (מלכים א י"ב):