פרשנות מצטטת על מלכים א יב:כז

העלייה לרגל יסודה במצוות התורה "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדֹן ה' " (שמות כג יז; לד כג). בימי בית שני הובן הפסוק כמובן כמכוון לירושלים בלבד. קשה לדעת מה היה היקף התופעה בימי בית ראשון. על אלקנה אנו שומעים שעלה לרגל לעתים מזומנות למשכן בשילה (שמואל א א ג; א ב יט), וכן אנו שומעים על חג לה' בשילה שאליו באים מיישובי הסביבה (שופטים יא מ). סופרי בית שני וחז"ל ראו בכך טקסי עלייה לרגל, ברם מהפסוקים עצמם קשה לדעת מה היה היקף התופעה, והאם היא חרגה מגדר אירוע מקומי או אזורי מצומצם. מאוחר יותר מנמק הכתוב את בניית המקדשים בדן ובבית אל ברצון לצמצם את העלייה לרגל לירושלים (מלכים א יב כז). מובן שירבעם לא נימק בפומבי בדרך זו את ההכרזה על מקומות קדושים "חדשים" (ליתר דיוק הכרזה על חידוש מקומות קדושים מוכרים ו"ישנים"). נימוק זה הוא דברי בעל ספר מלכים, אך הוא כבר מכיר תופעה של עלייה המונית לרגל לירושלים. עם זאת, אין מדובר בהכרח על מועדים מיוחדים שבהם עולים לרגל, ושבהם נערכים טקסים או מצוות מיוחדות, אלא על עלייה תדירה ויומיומית, מסוג דברי הנבואה של ישעיהו: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' " (ישעיהו סו כג), כלומר עלייה תדירה ולא במועדים מיוחדים.

ולפי ששתי מדות האלו היו מכוונות כנגד בית אל העמיד ירבעם כנגדם שני עגלי זהב, ועל כן עשה מן העגלים שנים כי מה שעשו ישראל אחד היו מבקשים מנהיג במדבר ודי להם במנהיג ישראל אחד. אבל ירבעם עשה שנים לכוונה זו, אחד כנגד הגדולה כדי למשוך ממנו ולהפסיק כחו מן הקו האמצעי שהוא מכחות ירושלים, והשני כנגד מדת הגבורה כי רצה שיתגבר הוא במלכות ושימשיך המלכות אליו בכח מדת הגבורה שהיא מדתו של מלך, ומה שהעמיד חוץ לירושלים כוון בזה לעקור המלכות מבית דוד מפני שירושלים נקראת עיר צדק ושם כח מלכות בית דוד שהוא מדת הצדק והוא היה כחו ומדתו של דוד שנאמר (ישעיה לב) הן לצדק ימלך מלך, גם בהמ"ק מכוון כנגד כסא הכבוד, והוא רצה לבטל כח מלכות וכסאות המשפט שלו שהם כסא הדין וכסא הרחמים, ולכך העמיק מחשבה לצאת ממקום בית המקדש ומעיר ירושלים, וכמו שדרשו רז"ל וירבעם יצא מירושלים (מ"א יא) מפתקה של ירושלים והן החמש התחתונות שהם כחות ירושלים שהוציא עצמו מרשותן, והגביה מחשבתו ופנה למעלה אל הגדולה והגבורה לעשות שני עגלים כנגדם, ועקר המלכות העליונה ממקום יניקתו למעלה כדי לבטל ולעקור המלכות מבית דוד למטה. והנה זה חטא ע"ז כי קצץ בנטיעות והפריד המיוחד, ומזה קראוהו חכמי האמת איש משחית ונתנו לו לחבר גוזל אביו ואמו כי כן הוא גזל מן התפארת והכבוד הכח של מעלה, ומכאן יתבאר כי קצוצו היה בין חמש לחמש. וזהו שאמר (מלכים א יב) רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך וגו', יאמר מה אתם מצטרכים לכחות ירושלים, הנה אלהיך הגדולה והגבורה שמהם בא השפע להם. והנה ירבעם עבר בזה על (שמות כ) לא תעשון אתי וגו'. ואמר הכתוב (מלכים א יב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד בדן, ובית אל זה אינו ירושלים כי אם בית אל אחר הסמוך לעי וכמו שהזכרתי למעלה. והיה ירבעם מטעה את ישראל בזה ואומר להם שאין כונתו לע"ז כלל אבל בשתוף שתי המדות לתועלת ישראל, והיה מראה להם פנים שאין כונתו לבטל ישראל מעליית הרגל אלא מפחד שלא יהרגוהו, שכיון שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אם יעלו ישראל לרגל ויהיו הכל רואים לירבעם עומד ולרחבעם יושב אז יהרגו לירבעם כי לא יחשבוהו למלך. וזהו שכתוב (שם) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וכתיב ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר להם רב לכם וגו'. וכבר ידעת כי עמוס נתנבא פורענות ועונש על בית אל ואמר כי היה רואה מדת מדין מבקשת בחורבן בית אל ודן שכתוב (עמוס ז׳:ז׳-ח׳) והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, וכתיב ויאמר הנני שם אנך בקרב עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו, כלומר לא אוסיף להעביר על פשעו. אנך הוא קו הדין והמשפט הנגזר מפי ב"ד של מעלה שהם ע"א מנין אנך וכתיב בתריה ונשמו במות ישחק ומקדשי ישראל יחרבו וקמתי על בית ירבעם בחרב, והיה ראוי לומר במות ירבעם אבל הכונה ונשמו במות ירבעם שעשאן כנגד מדתו של יצחק. ומזה נכתב ישחק בשי"ן, כי אות השי"ן הוא אש והוא רמז למדת הגבורה.

מוציאין את האדם מן העולם. במקצת פירש"י הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן והתאוה שהתאוה גחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד. מירבעם שנא' (מלכים א' י"ב) אם יעלה העם הזה לירושלים. מפני שהיה המלך קורא משנה תורה: