פרשנות מצטטת על מלכים א יג:ד

שלח אצבע, Grotius ואחריו רוז' וגיז' פירשו סימן לעג וקלס, כלשון Martialis (II.28)‎: Rideto multum.... et digitum porrigito medium. ולפי ענין הפרשה הזאת נ"ל כי שליחת האצבע אינה אלא סימן שלטון ורבנות והתגאות על אחרים, כטעם וישלח ירבעם את ידו לאמר תפשוהו (מ"א י"ג ד').

והנה זה עקר גדול בלשון, והפרש עצום יש בין המלות בהקדמת המאוחר ובאחור המוקדם אע"פ שנראה שהכל אחד ואינו מעלה ומוריד, וכענין שכתוב (מלכים א כ׳:כ׳) תפשום חיים ואמר חיים תפשום, והוא מה שאמר בן הדד מלך ארם על העם שיצאו משומרון, אם לשלום יצאו תפשום חיים ואם למלחמה יצאו חיים תפשום, פירוש תפשום חיים תפשו אותם והניחו להם חיים, כלומר אל תהרגום, ופירוש חיים תפשום כי צוה להרגם ולתפוש חיותם מהם. ומצינו במקומות רבים שהקב"ה חזק משפט הנהגותיהן של בריות אשר בין זה לזה וחס על כבודם יותר מכבוד עצמו, שכן מצינו באברהם ע"ה (בראשית י״ב:ג׳) ומקללך אאור, יחס הנקמה לעצמו ית' ואמר אאור, ובכבוד עצמו אמר (שמואל א ב׳:ל׳) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ולא אמר אקל. וכן בענין ירבעם כשהיה מקריב לע"ז לא יבשה ידו וכאשר הקל בכבוד הנביא ושלח ידו כנגדו יבשה ידו, הוא שכתוב (מלכים א י״ג:ד׳) וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו אשר שלח אליו ולא יכול להשיבה אליו. נמצאת למד שחס הקב"ה על כבוד נביאיו יותר מכבוד עצמו. וכן בענין החיל של מלך ארם לא הכו בסנורים בבואם כנגד הקב"ה כשהיו הולכים לבתי תועבותם לעבוד פסיליהם, וכשבאו כנגד אלישע לתפשו כתיב (מלכים ב ו׳:י״ח) ויכם בסנורים כדבר אלישע. ומה שכתוב וחמישיתיו בפרשת פקדון יש לפרש שאחר שחטא וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד והוסיף על חטאתו פשע שנשבע על זה לשקר, ראוי שיוסיף חמישיות הרבה. ודרשו רז"ל שאין הכונה לשלם חמישיות הרבה בבת אחת, אבל בא לומר שאם היה מסרב ולא רצה לתת החומש יתחייב לשלם חמישיות הרבה תחת הסרוב שלא רצה לשלם חומש אחד.
ודרשו רז"ל נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', א"ר עקיבא מה ת"ל ומעלה מעל בה', לפי שכל מלוה ולוה אינן עושים אלא בעדים ובשטר, לפיכך כשהוא מכחש הוא מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד לחברו אינו רוצה שידע בו אדם אלא השלישי שביניהם לפיכך כשהוא מכחש מכחש בשלישי שביניהם.

"...לא יוכל לשלחה". ואילו להלן (בפסוק כט) נאמר: "...לא יוכל שלחה". אונקלוס מתרגם שניהם באחת, ועם זאת ראוי לבדוק אם יש נפקא מינה. (פ' כי־תצא תשנ"ד) הבחנה זו מבחין בעל "אזנים לתורה" להלן (בפסוק כט), כה דבריו: "'לא יוכל שלחה כל ימיו' - ובמוציא שם רע נאמר 'לא יוכל לשלחה כל ימיו'? הפועל הבא אחר 'יכל' בא על פי רוב בלמ"ד, כמו 'ולא יכֹל יוסף להתאפק' (בראשית מה, א), 'ולא יכֹל להשיבה' (מלכים א' יג, ד), וכן נאמר במוציא שם רע 'לא יוכל לשלחה'; במה דברים אמורים, אם אפשר לעשות את זה תיכף (אם היה מותר), כי היא כבר נשואה לו, ולולא האיסור ש'לא יוכל לשלחה', היה אפשר לו לגרשה תיכף, אבל במאנס פנויה, הרי אין בידו 'לשלחה' עתה, שהרי טרם קדשה, ועליו לקיים קודם כל את המצוות עשה 'ולו תהיה לאשה', רצונו לומר לקדשה ורק אחר כך חל עליו הלאו של 'לא יוכל' לגרשה, לפיכך נאמר 'שלחה', שאין הפעולה הזאת עתה בידו לעשותה או לא - עד שיקדשה".