וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָלָ֕ה בֶּן־הָאִשָּׁ֖ה בַּעֲלַ֣ת הַבָּ֑יִת וַיְהִ֤י חָלְיוֹ֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר לֹא־נֽוֹתְרָה־בּ֖וֹ נְשָׁמָֽה׃
אברבנאל
חי שם הצומח וגו' ולזה ביאר בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד כו'. המפרשים כלם נכשלו ואין עוזר וכלם הסכימו שהיה דעת הרב שבן השונמית לא מת אחרי שנא' בו וימת כי אם שהיה חליו חזק מאד, ושלזה כיון הרב באמר בכאן שאלו אמר וימת היה סובל שהיה החולי חזק, לרמז על בן השונמית שנא' בו וימת ואמרו גם כן שדעתו היה שבן הצרפית גם כן לא מת, ושלכן רמז לזה במה שהביא ראיה מאמר לא נותרה בו נשמה (מלכים א' י"ז י"ז) שהרי כתוב בדניאל (י' י"ז) ונשמה לא נותרה (נשארה) בי, והוא בודאי לא מת. ואמרו שלכן הביא הרב מאמר האנדלוסים (חכמי שפאניא) שנתבטלה נשימתו, ר"ל מבן הצרפית אשר זכר. ואמרו המפרשים ג"כ שרמז הרב עוד בזה הפ' לענין תחיית המתים שירמוז להשכלה כי הם במיתתם קרוים חיים. וכתב הנרבוני בחידותיו לזה המקום ז"ל, שאלו אמר וימת והוא בשונמית, והפלא מאליהו הוא פנחס אם היה כהן איך טמא עצמו. ואחשוב שידע שיחייהו והעומד לחיות הוא כחי. וברוך ה' אשר נתן ביד עבדיו להמית ולהחיות, ויהיו הם קוברים איש וינוסו מפני המלחמה ועבדי ה' לעולם יחיו, כי הם אפילו במיתתן קרוים חיים כי הדעות האמתיות הנשארות קרוים חיים והנפסדות קרוים מות. ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לעת קץ כי תמלא הארץ דעה את ה', גם כי ישית חק ויזכור לעת בוא חליפתו, וכבר אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש וגו' אחשוב שאמר זה על האישים וברוך היודע עכ"ל. ומה שאמר והפלא מאליהו ותשובתו עליו הוא בדרך לעג וכמסתר פנים, ומה שאמר ויהי הם קוברים איש (מלכים ב' י"ג כ"א) רמז למה שנזכר במלכים מהאיש אשר קברו בקבר אלישע ויקם (ויעמוד) על רגליו (שם) ורצה לומר שגם כן לא חיה אותו אדם ולא קם על רגליו כלומר בפעל, אבל רמז הכתוב שעם היות בזמן ההוא כלל האנשים קוברים איש מפני המלחמה ר"ל ממיתים נפשותם בהעדר הידיעה, הנה אז עבדי השם והם החכמים לעולם יחיו, ולכן קם אלישע מקברו רמז לחיות השגתם, וכמו שפי' דעתו כי הדעות האמתיות קרויים חיים והנפסדות מות. ועוד רצה המפרש המפסיד הזה לרמוז לתחיית המתים באומר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו (דניאל י"ב ב') כי תמלא הארץ דעה, ר"ל כי התחייה היא רמז לשלמות השגות נפשותיהם וזה מיוחד בשלמים, ולכן אמר ורבים, גם נתן רמז שני לתחיה באומר גם כי ישית חק ר"ל שהתחדשות האישים זה אחרי זה וביאת ההוייה התמידית אחרי ההפסד היא התחייה, וכמו שהוכיח עוד מתשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה (תהלים ק"ד ל') ואמר שמחשבתו היא שאמרו על האישים וברוך היודע, ואל זה נטו המפרשים כלם: