וַיִּקְרָ֣א אַחְאָ֔ב אֶל־עֹבַדְיָ֖הוּ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַבָּ֑יִת וְעֹבַדְיָ֗הוּ הָיָ֥ה יָרֵ֛א אֶת־יְהוָ֖ה מְאֹֽד׃
רבנו בחיי
ויפקידהו על ביתו. מנהו בן ביתו, כענין שכתוב (מלכים א י״ח:ג׳) ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית.
פירוש מהרז״ו
לוה בנשך מיהורם בן אחאב. דורש כן דכאן במ"א י"ח ועובדיהו היה ירא את ה' מאד ובמ"ב ד' כתוב ואשה אחת מנשי בני הנביאים וגו' ואתה ידעת כ. עבדך היה ירא את ה' והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים וע"פ מדה ז' וי"ז שזהו עובדיה ועפ"ז דורש ב' כתובים מכחישים דכאן כתוב שהיה עשיר כנ"ל וכאן כתוב אין לשפחתך כל בבית והכריעו מפסוק מ"א י"ח ב' הנ"ל ואכלכלם לחם ומים שכלה כל ממונו בעת הרעב על המאה נביאים וכ"ה בפסוק י"ב וי"ג וזה כלל ופרט שמ"ש שהיה ירא ה' הוא כלל שזהו עיקר יראתו שהחביא הנביאים וכלכלם וכן במ"ב ד' א' ועבדך היה ירא את ה' והנושה בא לקחת שע"י שהיה ירא את ה' בא לכלל והנושה בא לקחת. והיה מותר לו ללות ברבית לסכנת נפשות של הנביאים ודרשו שהנושה הוא יהורם בן אחאב ודורש סמוכים שסמוך לו מעשה השונמית שאמר אלישע היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא וכאן היה לאלישע לעשות כן אלא שהיה יהורם בעצמו ועוד שכתוב והנושה בא לקחת וגו' הרי שהיה מי שבידו לעשות ומזה דרשו שהוא יהורם בעצמו. ומדקרי ליה נושה מוכיח שלוה בריבית כמ"ש כאן לא תהיה לו כנושה. לא תשימון עליו נשך:
תורה תמימה
בחר לנו. בחר לי לא אמר אלא בחר לנו, מלמד שעשהו כמותו, מכאן שיהא תלמיד חביב לפני רבו כמותו הבאבות פ"ב מ"י איתא יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ובנוסחא אחת כבוד תלמידך, ומכאן משמע דעיקר הגירסא כבוד תלמידך, ולבד זה הנה בכבוד חברו אמרו באבות פ"ד מי"ב וכבוד חברך כמורא רבך, וגם במכילתא כאן דרשו ביחוד לענין כבוד חבירו, ועיין בתוי"ט שם ולא ראה מכילתא זו.
וטעם הדבר שמסר משה דבר המלחמה ליהושע איתא בפסיקתא רבתי ובמ"ר כאן בזה"ל, למה ליהושע, אמר לו משה, זקנך [יוסף] אמר את האלהים אני ירא (פ' מקץ) ובזה [בעמלק] כתיב (פ' תצא) ולא ירא אלהים, יבא בן בנו של מי שאמר את האלהים אני ירא ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלהים, ע"כ, ואגדה זו צריכה באור, כי האמנם יראת אלהים של יוסף אנו יודעין רק מאמירתו, וכל אחיו שלא מצינו בהם מאמר זה האם לא היו יראי אלהים, ומאי רבותיה דיוסף בזה יותר משל כל האחים, ואף גם זאת לפלא, מה שתלה סרחונו של עמלק בזה שלא היה ירא אלהים, והיכן מצינו תאר זה בשאר עובדי אלילים, ובפרט כי כידוע הוא תאר נכבד הנאמר רק ביחידי סגולה ואנשי מעלה, וכמו באברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, וכן בעובדיהו (מ"א י"ח) ובאיוב (א').
ולכן נראה דהא גופא בא לאשמעינן שגם לשארי האומות שלא מבני ישראל ראוי להיות יראי אלהים, ומי שאינו כזה ראוי לעונש, והראיה בזה מיוסף שהיה מתנכר לפני אחיו במצרים כמצרי ובכל זאת אמר להם את האלהים אני ירא, ש"מ שגם באומות ישנם יראי אלהים, דאל"ה לא היה יוסף אומר כן שלא יתפס שעברי הוא, וכיון שכן באמת ראוי עמלק לעונש על שלא היה ירא אלהים.
ולפי"ז יתבאר היטב לשון המדרש שהבאנו יבא בן בנו של מי שאמר את האלהים אני ירא, שמזה מוכח שגם באומות העולם ישנם יראי אלהים, כמש"כ, ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלהים, כלומר שעל ידי אמירת זקנו של יהושע ראוי זה להתפס על שאינו ירא אלהים, אבל לולא אמירה זו לא היינו יודעין כלל שראוי בן אומות העולם להענש על שאינו ירא אלקים, ודו"ק. .
(מכילתא)
וטעם הדבר שמסר משה דבר המלחמה ליהושע איתא בפסיקתא רבתי ובמ"ר כאן בזה"ל, למה ליהושע, אמר לו משה, זקנך [יוסף] אמר את האלהים אני ירא (פ' מקץ) ובזה [בעמלק] כתיב (פ' תצא) ולא ירא אלהים, יבא בן בנו של מי שאמר את האלהים אני ירא ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלהים, ע"כ, ואגדה זו צריכה באור, כי האמנם יראת אלהים של יוסף אנו יודעין רק מאמירתו, וכל אחיו שלא מצינו בהם מאמר זה האם לא היו יראי אלהים, ומאי רבותיה דיוסף בזה יותר משל כל האחים, ואף גם זאת לפלא, מה שתלה סרחונו של עמלק בזה שלא היה ירא אלהים, והיכן מצינו תאר זה בשאר עובדי אלילים, ובפרט כי כידוע הוא תאר נכבד הנאמר רק ביחידי סגולה ואנשי מעלה, וכמו באברהם עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, וכן בעובדיהו (מ"א י"ח) ובאיוב (א').
ולכן נראה דהא גופא בא לאשמעינן שגם לשארי האומות שלא מבני ישראל ראוי להיות יראי אלהים, ומי שאינו כזה ראוי לעונש, והראיה בזה מיוסף שהיה מתנכר לפני אחיו במצרים כמצרי ובכל זאת אמר להם את האלהים אני ירא, ש"מ שגם באומות ישנם יראי אלהים, דאל"ה לא היה יוסף אומר כן שלא יתפס שעברי הוא, וכיון שכן באמת ראוי עמלק לעונש על שלא היה ירא אלהים.
ולפי"ז יתבאר היטב לשון המדרש שהבאנו יבא בן בנו של מי שאמר את האלהים אני ירא, שמזה מוכח שגם באומות העולם ישנם יראי אלהים, כמש"כ, ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא אלהים, כלומר שעל ידי אמירת זקנו של יהושע ראוי זה להתפס על שאינו ירא אלהים, אבל לולא אמירה זו לא היינו יודעין כלל שראוי בן אומות העולם להענש על שאינו ירא אלקים, ודו"ק. .
(מכילתא)