וַֽיִּקְרְאוּ֙ בְּק֣וֹל גָּד֔וֹל וַיִּתְגֹּֽדְדוּ֙ כְּמִשְׁפָּטָ֔ם בַּחֲרָב֖וֹת וּבָֽרְמָחִ֑ים עַד־שְׁפָךְ־דָּ֖ם עֲלֵיהֶֽם׃
הכתב והקבלה
לא תתגודדו. ההבדל בין שריטה לגדידה לרש"פ, שהשריטה כפי שישמשוה בעלי התלמוד ואיננה כ"א עשיית חריץ קל הבלתי עמוק (קריטצען), כענין שאמרו (שבת ק"ד) הכותב על בשרו המסרט על בשרו, היינו חורץ במקצת דומי' דכתיבה שאינו יורד בעומק הבשר, וכן שרט לו שריטה בכותל היינו חריץ כל שהוא לסימן, וכן תפלין א"צ שרטוט (מנחות ל"ב) היינו קצת רושם על הקלף בקו ישר, ובלשון הכתוב ישמש לשון שרט תמיד על עשיית חריץ בבשר, כמו ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכדומה, אמנם גדידה מורה על עשיית חריץ עומק שהוא יותר מן השריטה (אֶטצען, איינשניידען) כמו ויתגדדו כמשפטם בחרבות ורמחים (מלכים א י״ח:כ״ח) שפצעו בשרם כ"כ עד שפך דם עליהם, נחת גדודי' (תהילים ס״ה:י״א) היינו חריצת המחרישה היורדת בעובי האדמה, ובלשון התלמוד ראוהו מגויד או צלוב (יבמות ק"ב), ואפי' מגויד ואפי' גוסס (נזיר מ"ג), והיינו פצעים עמוקים ביותר, לא שנחתך לחתיכות שא"א עוד לחיות בשום אופן בין שיהי' נחתך בסכין צוננת בין במלובנת, אבל הענין שנפצע ונחבל ביותר בעמוק הבשר, ואז אם נעשה בסכין מלובנת אפשר עוד שיתרפא כמ"ש שם; וענין גדד הוא מגזרת גיד (אדער) כמו גיד הנשה ור"ל בלשון גדד היינו חריץ בעומק הבשר עד שמגיע לגידין שמצוי בהם הדם ביותר, וכמ"ש (מלכים א י״ח:כ״ח) ויתגדדו עד שפך דם עליהם, שפצעו א"ע כ"כ בעומק עד שהגיעו לגידי הדם ונשפך הדם עליהם, וענין גדד היינו עשיית עסק עם הגידין, כענין אל תלחם לחם, לא תעולל, וע"מ נדד שנמצא ניד כמו וניד שפתי (איוב ט״ז:ה׳) לנידה היתה (איכה א׳:ח׳), ונמצא ג"כ בכפל הפעל נדד מתנודד, יתנודדו כל רואי בם, כך מן גיד מתגודד; ומ"ש (מכות כ"א) שריטה וגדידה אחת היא, היינו לענין ששניהם בין ביד בין בכלי, לענין התראה ומלקות שוים הם, שאם התרו משום שריטה ולא שרט אבל גדד, או שהתרו בו משום גדידה ולא גדד אבל שרט, חייב מלקות שלא הקפיד הכתוב רק הפציע גופו כל עיקר, ולא חילק בין פצע עמוק לשאינו עמוק, כמו שאין חילוק בחרישה בשבת בין בחורש בעומק הקרקע או לאו, וכן בין קריעה לפרימה שלא חילוק בין קורע לפורם, אעפ"י שיש הפרש ביניהם בהנחה ראשונה, כך בגדידה ושריטה לענין עונש הם שוים, ובבחינת הנחתם יש הפרש ביניהם, והענין שאין ראוי להורות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טובה, לפיכך אמר בנים אתם לה"א לא תתגדדו, שאביכם שבשמים קיים לעד ואין ראוי שתדאגו בתכלית על שום מת:
אברבנאל
והנה סמיכות הפרשה הזאת כפי דעת המפרשים הוא. כי למה שהיה ההתגודדות והקרחה בין העינים שמץ ע"ג וממנהג כומריה וכמו שכתוב (מ"א י"ח) ויתגודדו כמשפטם לכן אחרי שהזהיר בפרשיות הקודמות אזהרות רבות על הרחקת ע"ג המשיך אליהם המצוה הזאת להיותה ממינם: