וַתִּשְׁלַ֤ח אִיזֶ֙בֶל֙ מַלְאָ֔ךְ אֶל־אֵלִיָּ֖הוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־יַעֲשׂ֤וּן אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִפ֔וּן כִּֽי־כָעֵ֤ת מָחָר֙ אָשִׂ֣ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֔ כְּנֶ֖פֶשׁ אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃
תורה תמימה
בני אמי וגו'. בני אמי – בני אומתי, זו איזבל, שמוני נוטרה וגו', מאכלת ומפטמת לנביאי הבעל והאשרה, ולאליהו אמר (מלכים א י״ט:ב׳) כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם, הדא הוא כרמי שלי לא נטרתי קועיין מש"כ לעיל אות ק"א. והנה בכל הדרשות האלה תחַוֶה כנ"י את דעתה כי לא טבעה ותכונתה הביאיה לעשות מעשים רעים כאלה, כי אם אחדים מבניה יצאו מן הכלל לעשות מעשים אשר לא יעשו. .
(מ"ר)
(מ"ר)
שד"ל
ה' צבאות, לדעת גיז', השם הקדוש הוא כאן בסמיכות, כמו שמצאנו לפעמים שם העצם סמוך, כמו ארם נהרים, בית לחם יהודה, והנה טעמו אלהי הצבאות, כלומר הכוכבים והמלאכים; וקרובה לזה דעת ראב"ע, אלא שלדעתו השם הקדוש הוא בצד מה גם שם התאר, וע"כ יבא בסמיכות (עיין פירושו הארוך והקצר בשמות ג' ט"ו ול'ד ו', וס' צחות שער השמות); ולפי דעתי אין השם סמוך, כי הנה מצאנו ה' אלהים צבאות (תהלים נ"ט ו' ופ' ה'), וכן אלהים צבאות (שם פ' ט"ו), ולדבריהם היה ראוי לומר אלהי צבאות, לא אלהים, על כן נראה לי שנקרא האל האמתי צבאות, להיותו הוא לבדו ממלא מקום הצבאות שהיו הגוים עובדים, כדרך שנקרא אלהים בלשון רבים להיותו לא אלוה פרטי בעל כח מיוחד, כאלילי הגוים (לפי אמונת העובדים אותם), אלא אלוה כולל כל הכחות כלם, והוא ממלא מקום האלהים כלם1וזה לשוני בבכורי העתים תקפ"ח: וכבר אמר החבר למלך הכוזרי בתחלת המאמר הרביעי, כי נבנה שם אלהים בלשון רבים בעבור אמונת הגוים הקדמונים שהיו עובדים הכחות הפרטיים המנהיגים את העולם, ולא פנו אל הכח הראשון אשר ממנו כל הכחות האלה, אם בעבור שלא הודו בו ולא האמינו מציאותו, ואם שהודו בו אך היה רחוק בעיניהם שתועיל עבודתו, וחשבוהו נעלה ומרומם מהשגיח בנו, על כן לא היו עובדים דבר אחד אך רבים, שקוראים אותם אלהים, והוא שם כלל, שכולל הסבות מאין חילוק. אלה דברי ר' יהודה הלוי; ועליהם יש להוסיף כי כאשר עמדו העברים והכירו אחדות האל והשגחתו בשפלים, לא הרחיקו השם הזה עם היותו בלשון רבים, ולא שנו את לשונם מלשון הגוים רק בענין הפעלים המשמשים במאמר אצל השם הזה, כי תחת שיאמר עובד האלילים כה יעשון אלהים (מלכים א' י"ט ב' וכ' י'), יאמר העברי כה יעשה לי אלהים (שמואל א' ג' י"ז, י"ד מ"ד, כ"ה כ"ב, שמואל ב' ג' ט' ול"ה, י"ט י"ד, מלכים א' ב' כ"ג, מלכים ב' ו' ל"א). והיתה כונתם בזה להגיד כי האל הזה אשר הם עובדים, איננו אלוה על דבר מיוחד, ואיננו בעל כח אחד לבד, כמו שהיו אלילי הגוים, שהיה אצלם אלוה אחד על הדגן, ואלוה אחר על התירוש, אחד על האהבה ואחד על המלחמה, ואין אחד מהם עושה שתי שליחיות, אבל אלהי העברים הוא כולל בעצמו הכחות המיוחסים לכלל האלילים כלם, הוא בעל הכחות כלם, ובאחדותו במקום האלהים כלם הוא עומד, והנה הוא האלהים כלם. וכן המנהג בלשון העברי לקרוא למי שהוא אדון יחיד על עבדו או על קנינו, בלשון רבים, אדונים, בעלים, להורות כי אין לעבד ההוא אדונים אחרים זולתו, כי הוא אדוניו כלם; ואם היה נקרא בלשון יחיד אדון, כבר אפשר שיהיה הוא אדונו וגם זולתו אדונו. וכן כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, כל בועלים וכל עושים שיש לך אינם זולתי ה' צבאות. והנה הרבוי עצמו מורה על האחדות הגמורה. עד כאן לשוני בבכורי העתים. ולענין הוראת שם בן ארבע אותיות, כבר כתבתי במקומות אחרים כי המנהג לכנותו שם ההויה אינו אלא חדוש שחדשו האחרונים (על פי מחשבה שעלתה בלב רש"בם ורא"בע), ומעולם לא הונח השם הקדוש להורות על הנצחיות, וכן אהיה אשר אהיה אין הוראתו כלל על הנצחיות (עיין מה שכתבתי במשתדל); אבל שם בן ארבע הוא לדעתי מורכב משני קולות, האחד קול של שמחה, והאחר קול של בכיה ועצבון, והשם הקדוש המורכב משניהם מורה מקור כל הטובות וכל הרעות, והוא שם מיוחד לאדון יחיד המושל בכל, ועיין למטה ל"ח י"א. והנה השם הקדוש אי אפשר לתרגמו, ומאחר שזה אלפיים שנה ויותר שאנו נוהגים לקרוא אותו בכנוי אדני, יפה עשו הקדמונים שתרגמוהו בלשון יוני קִירִיוֹס ובלשון רומי דוֹמיִנוּס, כלומר הָאָדוֹן, ובעקבותם הלכתי גם אני. והנה מליצת ה' צבאות, וכן אלהים צבאות, ענינה האל שכל צבאות האלהים הנעבדים נכללים בו, כי כל הכחות המיוחסים להם, כלם בו ית'. ומה שנמצא לפעמים אלהי הצבאות בסמיכות אינו סותר פירושי, כי נמצא המתואר נסמך לתאר או לשם אחר המייחד אותו, כמו בתולת בת ציון, אנשי התרים (מלכים א' י' ט"ו), בני רבעים, בני בליעל, נהר פרת, קרית חוצות.
מלבי"ם
והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים כתב הראב״ע טעם אהרן הוא הכהן המשוח תחתיו. וטעם אחד מבניו הכהנים ההדיוטות שנמצאו חוץ למקדש. וטעם הכהנים שלא יהיו הפסולים וחז״ל דקדקו כפי האמת עכ״ד . אולם הם העמיקו יותר ודבריהם בנוים על שלשה כללים כלל א – בכ״מ שיזכיר דין הנוהג לדורות ויאמר שיהי׳ המעשה ע״י אהרן יכוין על הכ״ג העומד במקום אהרן. כמו בכל מעשה עבודת יוהכ׳׳פ שהזכיר העשי׳ באהרן ופי' הכ״ג . ובכ"מ שיזכיר אהרן ובניו . פי׳ הכ״ג שעומד במקום אהרן והכהנים ההדיוטות שעומדים במקום בניו, כמו "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", "זה קרבן אהרן ובניו" כמ"ש (בפ' צו סימן לט באורך) ודרך הכתוב להזכיר שם אהרן סתם תמיד (זולת במקום שמיחס את בניו אליו כמו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן) ובמקום שיזכירנו בשם אהרן הכהן לא ידבר בו מצד שהוא כהן גדול שהיא מיוחד לשם אהרן, רק מצד שהוא כהן לבד . כמו "ונתתם ממנו תרומת ה׳ לאהרן הכהן" שהיא לכל כהן. "הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו" ששירות הלוי לא הי׳ מיוחד אל הכ״ג (ומ׳׳ש את בגדי הקדש לאהרן הכהן (שמות ל״ה:י״ט ושם ?? ??) ללמד שהבגדים הם תנאי לכהונה בזמן שאין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם) (וזה עפ״י הכלל שיסדתי [שמיני ס׳ מא ובכמה מקומות] שבכ"מ שכתכ תואר א' מיותר בא לתת איזה גדר ופי' ותואר הכהן, שבא שלא לצורך אחר שבכ"מ יודיענו בשם אהרן לבד, היא לדייק שמדבר רק מצד הכהונה לבד) וז"ש בספרא אין לי אלא אהרן עצמו (פי' הכ"ג שעומד במקום אהרן) מנין לרבות כהן אחר ת"ל הכהן. שממה שהוסיף שם הכהן ידעינן שר"ל כל כהן אף הדיוט, וכמו שבכל הפרשה אמר וראה הכהן. כלל ב – הנה בארנו (ויקרא ס׳ לח) שיש הבדל בין שם בני אהרן ובין שם הכהנים . ששם בני אהרן כולל כל מי שהוא מבניו אף החלל ובע״מ, ושם כהן לא יבא על החלל בשום מקום. והבעל מום לפעמים יתואר בשם כהן ולפעמים לא. ועפ"ז בארנו שיש הבדל בין אם אומר "בני אהרן הכהנים" ובין אם יאמר "הכהנים בני אהרן" שאם יאמר תחלה שם בני אהרן שכולל הכל, בא שם הכהנים אחריו למעט שם בני אהרן (כי שם השני מפרש את הראשון תמיד) – לא כל בני אהרן רק הכהנים הכשרים וממעט חללים ובע"מ. אבל כשאומר "הכהנים בני אהרן" שבא שם בני אהרן לרבות לאו דוקא כהנים רק הוא הדין כל בני אהרן, מרבה בע"מ כיון שהם בני אהרן עיי"ש בפרטות. אולם פה ששני השמות "מבניו" "הכהנים" שניהם באו להוסיף על שם "אהרן הכהן" וכיון שבמ"ש "אהרן הכהן" נכללו אף כהנים הדיוטות א"כ מה שהוסיף "מבניו" הוא לרבות אף כהנים פסולים לעבודה. ושם כהנים בא לפרש רק "כהנים-פסולים-שהם-כהנים" והוא הבע"מ לא אותם שאינם כהנים שהם החללים. [וזה עפ"י הגדר אשר שמנו (באילת השחר סימן רל"ז) בענין אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ויסודו בחכמת ההגיון דרשהו משם ותבין] וז"ש בספרא מנין לרבות בע"מ ת"ל מבניו. או יכול שאני מרבה חללים ת"ל הכהנים כלל ג – אולם על זה יקשה שלא היה לו לאמר "אל אהרן הכהן" כלל. רק "והובא אל אחד הכהנים בני אהרן" וכל מקום שהקדים שם הכהנים לשם בני אהרן מרבה בע״מ וממעט חללים כמו במ"ש "אמור אל הכהנים בני אהרן", וכמ"ש (ויקרא ס' הנ"ל) על זה משיב ומנין לרבות כל ישראל ת"ל או אל אחד. וזה מוסד על כלל שלישי כי מצאנו שם המספר אחד בסמוך ובנפרד – אחד [בפת"ח] אחד [בסגו"ל קמ"ץ] וכשבא בסמוך יבא אחריו לפעמים מ"ם השימוש – אשים את נפשך כנפש אחד [בפת"ח] מהם (מלכים א י״ט:ב׳) ולפעמים ה' הידיעה – אחד ההרים, אחד העם או בלא הא – מאחד שבטיך [בפת"ח] וכבר העירותי על זה במאמר מיוחד ונתתי הבדלים ביניהם. ושורש הדברים עפמ"ש המדקדקים כי אחד [בפת"ח] ואחד [בסגו"ל קמ"ץ] הם שני משקלים: אחד [בסגו"ל קמ"ץ] היא ממשקל הכבדים כמו סבל, שבת [פת"ח קמ"ץ] רק שנשנתה לסגו"ל בעבור קמצות החי"ת כמו גחל [סגו"ל קמ"ץ], פחם [סגו"ל קמ"ץ]. והשני ממשקלים הקלים כמו נחש שחת .ולפעמים יבא שם אחד [בפת"ח] משם אחד [בסגו"ל קמץ] עיין בדבריהם באורך ולפ"ז שם "אחד" [סגו"ל קמ"ץ] בא להוציא השניות – אחד ולא שנים, כי הוא שם המספר. ושם "אחד" [בפת"ח], כשבא בסמיכות, משם אחד [בסגו"ל קמ"ץ] יבוא על האחד הנודע (כמו שגדרתי גדר זה למעלה- סימן יד כלל ג – בשם "שלשת" "ארבעת") כמ"ש אחד ההרים הר המוריה. "אחד העם" זה המלך. אבל כשבא אחריו מ"ם שאז אינו סמוך ובא ממשקל הקל, מורה "כל אחד שיהיה" – "יהי נא דברך כדבר אחד מהם" (מלכים א כ״ב:י״ג) "גם אתה כאחד מהם" (עובדיה) "ולא הרעותי את אחד מהם" (במדבר) פי' כל מי שיהיה וז"ש בספרי (תצא פסקא רפח) ויבמות (דף מד) כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם, מנין אפי' הם מרובים ת"ל ומת אחד מהם, שאם היה הכוונה אחד ולא שנים היל"ל אחד [בסגו"ל קמ"ץ] מהם, אבל אחד מהם פי' כל שיהיה ושם הארכתי בזה. וכן פה אמר אחד מבניו [בפת"ח] פי' כל מי שיהיה שאם היה אומר אחד הכהנים מבניו הייתי מפרש אחד המיוחד דהיינו כהן מורה הוראה. כהן חכם. אבל כשכתוב אחריו מ"ם, שאינו סמוך, פירושו כל כהן שיהיה אף כהן עם הארץ, אף שוטה רואה את הנגעים ומורה עפ"י דבר החכם. וז"ש ומנין לרבות כל ישראל ת"ל או אל אחד מבניו שלכן כתוב אחד במשקל הקל (שזה נודע מן המ"ם מבניו שמעיד שאינו סמוך) ללמד אפילו כהן שוטה ובזה מרבה כל ישראל ר"ל לענין ההוראה, שהישראל יורה הדין לכהן וזה מוכח ממ"ש אל אחד מבניו שאפילו כהן שוטה. ויען שנוכל לטעות שפירושו שמרבה כל ישראל לראות הנגע מקשה "אם סופינו לרבות כל ישראל מה ת"ל אל אחד מבניו" , ומשיב שזה לענין שתצא הטומאה והטהרה מפי כהן, רק כיון שדי אפילו כהן שוטה ממילא עיקר המורה הוא החכם שבישראל שהוא רואה ואומר לכהן: ואגב ידעינין ג"כ שדי בכהן אחד משום שנוכל לטעות מהיקש נגעים לריבים . ומ״ש מה ריבים שלא בקרובים הוא דעת ר״מ וחכמים פליגי עליו כמ״ש בסנהדרין (דף לד) ובנדה (דף נון)