וְאֵת֙ יֵה֣וּא בֶן־נִמְשִׁ֔י תִּמְשַׁ֥ח לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֱלִישָׁ֤ע בֶּן־שָׁפָט֙ מֵאָבֵ֣ל מְחוֹלָ֔ה תִּמְשַׁ֥ח לְנָבִ֖יא תַּחְתֶּֽיךָ׃
אבן עזרא
[בן אמוץ]. ויש בדברי יחיד כי כל נביא שנזכר שם אביו גם הוא נביא ויש מי שאומר שהוא מזרע המלוכה, כי אמוץ ואמציה אחים היו, על כן לא יכלו רשעי ישראל להרע לו כאשר הרעו לירמיהו. והנה כתיב גוי נתתי למכים (ישעיהו נ' ו'), ועל דרך הפשט כי כל נביא שנזכר שם אביו הוא גדול ונודע סודו בדורו, ויש מהם שהוא נביא ויש שאינו נביא, כמו נאם דוד בן ישי (שמואל ב' כ"ג א') והנה דוד איש האלהים (דברי הימים ב' ח' י"ד) וכאשר נאמר יהוא בן נמשי (מלכים א' י"ט ט"ז) אין נמשי מלך, והנה מצאנו בחזון ישעיהו בן אמוץ הנביא (ד"ה ב' ל"ב ל"ב) והנה יתכן שיהיה הנביא שב אל ישעיהו או שיהיה דבק עם אמוץ. וכאשר מצאנו אל ישעיהו הנביא בן אמוץ (מלכים ב' י"ט ב') ידענו כי הוא הנביא, וכן הזכיר אבות צפניה [צפניה א' א'] בעבור חזקיהו:
שד"ל
ומשחת אותו: הכוונה ע"י היציקה הזאת תעשה אותו משיח, כלו' מאותה שעה הרי הוא וכל זרעו כהנים, המשיחה היתה סימן לגדולה ושררה קדושה העוברת מאב לבן, ולכך לא נמשחו בני אהרן, ולא בני המלכים (אם לא בשעת מחלוקת, כמו שנמשח שלמה מפני מחלוקתו של אדוניהו). ולמטה פסוק כ"ט למשחה בהם, באה המלה להוראת הגדולה בלי שתהיה שם משיחה ממש. וכן יען משח ה' אותי (ישעיה ס"א א'), ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך (מ"א י"ט י"ו) הם לשון מושאל ודרך משל, כי לא היתה שם משיחה, גם לא יתכן שיהיה הנביא נמשח, כי אין גדולתו ירושה לבניו.
ביאור יש"ר
כי תקרב אל עיר להלחם עליה, אמרו בספרי במלחמות הרשות הכתוב מדבר, ואין כונתם בזה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה הוא שחייבין לקרוא לשלום אפילו לשבעה עממין, שהרי משה קרא לשלום אל סיחון מלך האמורי, אבל ההפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שצוה הכתוב ברחוקות להכות כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף הזכרים, ובערי העמים האלה יצוה להחרים גם הנשים והטף, וכך אמרו רבותינו בגמרת ירושלמי אמר ר"ש ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו, מה עשה יהושע? היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבא וישלים, ומי שמבקש לילך לו, ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה, יעשה מלחמה הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו', וכך אמר הכתוב בכולם לא היתה עיר אשר השלימה את ישראל בלתי החוי ויושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה וכו' (יהושע י"ט כ'), מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם, ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומס ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"א, ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי ע"א לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם, ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד, ואחרי שיהיו משועבדים לנו, נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"א, בה ובעובדיה בין יחיד בין רבים, וכן מה שנאמר כאן למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, ואמרו בספרי, הא אם עשו תשובה אינן נהרגין כשבעה עממים, הענין הוא, שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח, לא שיתגיירו להיות גרי צדק, ובמס' סוטה אמרו שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם, הא אם עשו תשובה מקבלין אותם, וזה הענין שעשה המלך שלמה, שכתוב בו וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה וכו' וכל העם הנותר מן האמורי החתי והפריזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה (מלכים א' י"ט ט"ז), והענין הזה כפי דין תורה עשו, כי קבלו עליהם שבע מצות בני נח, ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שקיימם בעבור שקבלו עליהם ז' מצות בני נח, ומה שנאמר ולא יכלו בני ישראל להחרימם, לא על יכולת הגוף נאמר אלא על יכולת הנפש, מכל זה נמצאנו למדין שהיו קוראין לשלום אף לז' עממין, ושלא נצטוו להחרימם אלא כשלא יעשו תשובה: