וַיְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֗יהָ כִּֽי־אֲ֠דַבֵּר אֶל־נָב֨וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֜י וָאֹ֣מַר ל֗וֹ תְּנָה־לִּ֤י אֶֽת־כַּרְמְךָ֙ בְּכֶ֔סֶף א֚וֹ אִם־חָפֵ֣ץ אַתָּ֔ה אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖רֶם תַּחְתָּ֑יו וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־כַּרְמִֽי׃
רמב"ן
אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי טַעְמוֹ אֲנִי לֹא אֶקְבֹּר מֵתִי בְּקֶבֶר אַחֵר, אֲבָל אִם רְצוֹנְכֶם שֶׁאֶקְבֹּר מֵתִי פִּגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעָרָה בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, וְאֵינֶנָּה לוֹ בֵּית קִבְרוֹת אֲבוֹתָיו כִּי לְשָׂדֶה הִיא לָהֶם. וְטַעַם "מִלְּפָנַי", כִּי אִם לֹא תַעֲשׂוּ כֵן אֶקְבְּרֶנּוּ בְּאָרוֹן. אוֹ יִהְיֶה טַעְמוֹ מֵתִי אֲשֶׁר הוּא לְפָנַי וַאֲנִי צָרִיךְ לְמַהֵר לְקָבְרוֹ. וְטַעַם "וּפִגְעוּ לִי", כִּי הָיָה עֶפְרוֹן עָשִׁיר וְנִכְבָּד, כַּאֲשֶׁר אָמַר "בֵּינֵי וּבֵינְךָ מַה הִיא", וְלֹא יִהְיֶה לוֹ לְכָבוֹד לִמְכֹּר נַחֲלַת אֲבוֹתָיו, כְּעִנְיַן נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי (עיין מלכים א כ"א:ו'), עַל כֵּן לֹא הָלַךְ אַבְרָהָם אֵלָיו לְהַרְבּוֹת לוֹ מְחִיר הַשָּׂדֶה, וּבִקֵּשׁ מֵאַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁיִּפְגְּעוּ בַּעֲבוּרוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד: