וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲרָצַ֖חְתָּ וְגַם־יָרָ֑שְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר לָקְק֤וּ הַכְּלָבִים֙ אֶת־דַּ֣ם נָב֔וֹת יָלֹ֧קּוּ הַכְּלָבִ֛ים אֶת־דָּמְךָ֖ גַּם־אָֽתָּה׃
תוספתא כפשוטה
8-9. הלל הזקן או' למקום שלבי אוהב לשם רגליי מוליכות אותי. אם אתה תבוא לביתי, אני אבא לביתיך וכו'. באבות דר"ן נו"א פי"ב, כ"ח ע"א: הוא (כלומר, הלל) היה אומר אם תבא לביתי אני אבא לביתך. למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי. אם תבא לביתי אבא לביתך כיצד, אלו בני אדם שמשכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הקב"ה מברכן לעולם הבא, כענין שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי כיצד, אילו בני אדם שמניחים כספם וזהבם ועולין לרגל להקביל פני שכינה במקדש, הקב"ה משמרם בתוך מחניהם וכו'. וכע"ז בס' מוסר על אבות לר' יוסף בר' יהודה, עמ' 20. והדברים סתומים, ויתבארו להלן ד"ה ולפי פשוטו. וכסדר של אבות דר"ן גם במכילתא סוף יתרו, עמ' 243, בשם ר' אליעזר בן יעקב, ועיין בשנו"ס שם.
ובבבלי נ"ג א': הוא היה אומר אם תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך וכו', והרישא של התוספתא חסרה בכל כתה"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 172, הערה ו'. וכן חסרה בשרידי שאילתות שבתרביץ ש"ו ס"ד, עמ' 493. וברש"י שם: "הכי גרסינן בתוספתא הוא היה אומר למקום שאני1בכל הנוסחאות שלפנינו בתוספתא, וכן באבות דר"ן ובמכילתא שהזכרנו בפנים: שלבי, וכן נכון, עיין מ"ש להלן בפנים. אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם אתה תבא לביתי. ונראה לי שאף כאן צריך לגורסה כן, משום דאמר ר' יוחנן בתרה, רגלוהי דבר איניש, ואי לא גרסינן ליה, מאי שייכא דר' יוחנן הכא". הרי לך שגם לפני רש"י לא היתה בבא זו בבבלי אלא שהוסיפה מן הסברא. ולא עוד אלא שגם אחרי הוספת רבינו, דברי ר' יוחנן אינם מתקשרים יפה עם הברייתא שלנו, עיין דק"ס הנ"ל.
ברם הר"ח לא העתיק כלל את הברייתא שלנו, אלא את סוף הסוגיא, והיינו: אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה על דאטפת אטפוך (אבות פ"ב מ"ו) וכו', אמר ר' יוחנן רגלוהי דבר איניש אינון ערובין ליה, לאתר דמיתבעי, תמן מובלן יתיה. ונ"ל שרבינו פירש שדברי ר' יוחנן דבוקים למה שלפניו, למשנת אבות, ופירושו, ולא זו בלבד שאדם נידן באותה מיתה עצמה שהמית אחרים, אלא זימנין: ובאתר דאטפת אטפוך, ורגלוהי דבר איניש מובילין יתיה לתמן. וכן מפורש בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ג, כתובות פי"ב ה"ג, ל"ה ע"ב): ריגלוי דבר נשא ערבתיה למיקמתיה כל הן דהוא מתבע. כתיב ויאמר מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמות גלעד (מ"א כ"ב, כ') וימות בתוך ביתו, ולא תמן? אלא בעל כרחינו אנו אומרים שפיתו אותו כדי שיקויים: במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה (שם כ"א, י"ט), ורגלוי דבר איניש ערבים בכך. ומיד בסמוך מביא בירושלמי אותו המעשה (בשינויים) שמביא גם בבבלי כאן. וכן בפסיקתא דר"כ, פס' כ"ט, קפ"ז ע"א: מה הקב"ה עושה מפתה אותם (דוגמת מי יפתה את אחאב, הנ"ל) ומעלה אותם לירושלים ודן אותם שם, אמר ר' שמואל בר נחמני במקום שקיפח הליסטים שם צולבין אותו, מן ירושלים קפחו ושבו, לפיכך צלבו בירושלים וכו'. ועיין דב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 82, ובהערה 4 שם. וגם בכמה מיתות בית דין ממיתין אותו במקום שסרח,2ועיין ספרי שופטים פי' קמ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 202, ראה פי' קמ"ב, עמ' 272, ירושלמי כתובות פ"ד ה"ה, כ"ח רע"ד, בבלי שם מ"ה ב'. ואף בדיני שמים מקיימין בו כבדיני אדם (עיין בבלי מכות י' ב' ועוד), ומפתין אותו לבוא למקום העברה, ורגלוהי דבר איניש אינון ערובין ליה וכו'. מעתה אין שום הכרח להוסיף בבבלי את הבבא שלנו מן התוספתא.
ולעצם העניין פירשו בתוספות (נ"ג א' ד"ה אם), שהלל אומר כן בשם השכינה: אם אתה תבוא אל ביתי. ובכמה נוסחאות מפורש בבבלי: ואף הקב"ה אומר3וכ"ה בכ"י ב', בעין יעקב, באגדות התלמוד, בכד הקמח ערך עצרת ועוד, עיין דק"ס, עמ' 172, הע' ו'. אם אתה תבוא לביתי וכו'. ואין ספק שגירסא "מתוקנת" היא, והנכון כגירסת כי"מ שלא נזכר שם הקב"ה. וכן בשרידי שאילתות (תרביץ ש"ו ס"ד, עמ' 493): הוא היה אומר אם תבוא לביתי וכו'. ובפסיקתא זוטרתי סוף יתרו, עמ' 142: בכל המקום אשר אזכיר את שמי, מקום שאני אוהב אותן, כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות, שם אבוא אליך וברכתיך. ומשמע שפירש גם "למקום שאני אוהב" הם מדברי הקב"ה, והלל אומר את הכל בשם השכינה.
ולפי פשוטו אין כאן אלא פתגם עממי: למקום שלבי אוהב, שם רגליי מוליכות אותי, אם אתה תבוא לביתי אני אבוא לביתך וכו', והלל רמז בפתגם זה שאף כלפי מעלה אפשר לומר אותם הדברים, שרגליו של אדם מוליכות אותו למקום שלבו אוהב, וכמו שציין יפה בחסדי דוד לוי"ר רפל"ה: אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך וכו', והיו רגליי מביאות אותי לבתי כניסיות ולבתי מדרשות. ודווקא אם אדם הולך למקום משום שהוא אוהב אותו, וכמו שאמרו באבות דר"ן פי"ב הנ"ל: למקום שלבי אוהב לשם רגליי מוליכות אותי כיצד, אלו בני אדם שמניחים כספם וזהבם ועולין לרגל וכו', כלומר אינם הולכים לשם לצורך עצמן, אלא מסכנים את רכושם והולכים, משום שלבם אוהב את המקום שלשם הולכים, ובכגון דא אם תבוא לביתי משום שרגליך מוליכות אותך לשם, אבא לביתך, ואף הקב"ה ינהג כן, ויבוא לביתך לשמרך ולברכך.
ובבבלי נ"ג א': הוא היה אומר אם תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך וכו', והרישא של התוספתא חסרה בכל כתה"י ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 172, הערה ו'. וכן חסרה בשרידי שאילתות שבתרביץ ש"ו ס"ד, עמ' 493. וברש"י שם: "הכי גרסינן בתוספתא הוא היה אומר למקום שאני1בכל הנוסחאות שלפנינו בתוספתא, וכן באבות דר"ן ובמכילתא שהזכרנו בפנים: שלבי, וכן נכון, עיין מ"ש להלן בפנים. אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם אתה תבא לביתי. ונראה לי שאף כאן צריך לגורסה כן, משום דאמר ר' יוחנן בתרה, רגלוהי דבר איניש, ואי לא גרסינן ליה, מאי שייכא דר' יוחנן הכא". הרי לך שגם לפני רש"י לא היתה בבא זו בבבלי אלא שהוסיפה מן הסברא. ולא עוד אלא שגם אחרי הוספת רבינו, דברי ר' יוחנן אינם מתקשרים יפה עם הברייתא שלנו, עיין דק"ס הנ"ל.
ברם הר"ח לא העתיק כלל את הברייתא שלנו, אלא את סוף הסוגיא, והיינו: אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה על דאטפת אטפוך (אבות פ"ב מ"ו) וכו', אמר ר' יוחנן רגלוהי דבר איניש אינון ערובין ליה, לאתר דמיתבעי, תמן מובלן יתיה. ונ"ל שרבינו פירש שדברי ר' יוחנן דבוקים למה שלפניו, למשנת אבות, ופירושו, ולא זו בלבד שאדם נידן באותה מיתה עצמה שהמית אחרים, אלא זימנין: ובאתר דאטפת אטפוך, ורגלוהי דבר איניש מובילין יתיה לתמן. וכן מפורש בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ד, ל"ב ע"ג, כתובות פי"ב ה"ג, ל"ה ע"ב): ריגלוי דבר נשא ערבתיה למיקמתיה כל הן דהוא מתבע. כתיב ויאמר מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמות גלעד (מ"א כ"ב, כ') וימות בתוך ביתו, ולא תמן? אלא בעל כרחינו אנו אומרים שפיתו אותו כדי שיקויים: במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה (שם כ"א, י"ט), ורגלוי דבר איניש ערבים בכך. ומיד בסמוך מביא בירושלמי אותו המעשה (בשינויים) שמביא גם בבבלי כאן. וכן בפסיקתא דר"כ, פס' כ"ט, קפ"ז ע"א: מה הקב"ה עושה מפתה אותם (דוגמת מי יפתה את אחאב, הנ"ל) ומעלה אותם לירושלים ודן אותם שם, אמר ר' שמואל בר נחמני במקום שקיפח הליסטים שם צולבין אותו, מן ירושלים קפחו ושבו, לפיכך צלבו בירושלים וכו'. ועיין דב"ר הוצ' ליברמן, עמ' 82, ובהערה 4 שם. וגם בכמה מיתות בית דין ממיתין אותו במקום שסרח,2ועיין ספרי שופטים פי' קמ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 202, ראה פי' קמ"ב, עמ' 272, ירושלמי כתובות פ"ד ה"ה, כ"ח רע"ד, בבלי שם מ"ה ב'. ואף בדיני שמים מקיימין בו כבדיני אדם (עיין בבלי מכות י' ב' ועוד), ומפתין אותו לבוא למקום העברה, ורגלוהי דבר איניש אינון ערובין ליה וכו'. מעתה אין שום הכרח להוסיף בבבלי את הבבא שלנו מן התוספתא.
ולעצם העניין פירשו בתוספות (נ"ג א' ד"ה אם), שהלל אומר כן בשם השכינה: אם אתה תבוא אל ביתי. ובכמה נוסחאות מפורש בבבלי: ואף הקב"ה אומר3וכ"ה בכ"י ב', בעין יעקב, באגדות התלמוד, בכד הקמח ערך עצרת ועוד, עיין דק"ס, עמ' 172, הע' ו'. אם אתה תבוא לביתי וכו'. ואין ספק שגירסא "מתוקנת" היא, והנכון כגירסת כי"מ שלא נזכר שם הקב"ה. וכן בשרידי שאילתות (תרביץ ש"ו ס"ד, עמ' 493): הוא היה אומר אם תבוא לביתי וכו'. ובפסיקתא זוטרתי סוף יתרו, עמ' 142: בכל המקום אשר אזכיר את שמי, מקום שאני אוהב אותן, כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות, שם אבוא אליך וברכתיך. ומשמע שפירש גם "למקום שאני אוהב" הם מדברי הקב"ה, והלל אומר את הכל בשם השכינה.
ולפי פשוטו אין כאן אלא פתגם עממי: למקום שלבי אוהב, שם רגליי מוליכות אותי, אם אתה תבוא לביתי אני אבוא לביתך וכו', והלל רמז בפתגם זה שאף כלפי מעלה אפשר לומר אותם הדברים, שרגליו של אדם מוליכות אותו למקום שלבו אוהב, וכמו שציין יפה בחסדי דוד לוי"ר רפל"ה: אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך וכו', והיו רגליי מביאות אותי לבתי כניסיות ולבתי מדרשות. ודווקא אם אדם הולך למקום משום שהוא אוהב אותו, וכמו שאמרו באבות דר"ן פי"ב הנ"ל: למקום שלבי אוהב לשם רגליי מוליכות אותי כיצד, אלו בני אדם שמניחים כספם וזהבם ועולין לרגל וכו', כלומר אינם הולכים לשם לצורך עצמן, אלא מסכנים את רכושם והולכים, משום שלבם אוהב את המקום שלשם הולכים, ובכגון דא אם תבוא לביתי משום שרגליך מוליכות אותך לשם, אבא לביתך, ואף הקב"ה ינהג כן, ויבוא לביתך לשמרך ולברכך.
תורה תמימה
אם יוליד איש מאה. דבר אחר אם יוליד איש מאה – זה אחאב שהוליד מאה בנים יגואע"פ דכתיב (מלכים ב י׳:א׳) ולאחאב שבעים בנים בשומרת, אך זהו בשומרון לבד, וכנגד זה היו לו שבעים בנים ביזרעאל, ותפס המספר מאה ע"ש הרבוי הנפרז, וכמו בהוריות ג' ב' מאה שישבו להורות. ושנים רבות יהיה – שחיה שנים רבות, ונפשו לא תשבע מן הטובה – מממונו ידשחשק גם לכרם נבת היזרעאלי. , וגם קבורה לא היתה לו – דכתיב (מלכים א כ״א:י״ט) במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבת ילקקו את דמך, טוב ממנו הנפל – זה נבת היזרעאלי טושנפל הרוג ובא לקבורה. , כי בהבל בא – בלא תורה ובלא מעשים טובים.
(שם)
(שם)
רש"י
שכן מצינו כו' – כלומר שאין לך אדם בעולם שאין תענית חל עליו מט' שעות ואילך אפי' בני מלכים שדרכן לאכול בט' שעות שעד ג' שעות הן ישנים במטותיהן ושוהין ששה שעות ואוכלין וכדאמרינן בפסחים (דף קז:) אפי' אגריפס המלך שרגיל לאכול בט' שעות ביום לא יאכל עד שתחשך שנאמר הראית כי נכנע אחאב מפני ואחאב לא חלה תעניתו עליו אלא מט' שעות ואילך ועד ט' שעות היה יכול לאכול שלא גמר בדעתו להתענות אלא שבא אליהו אותו היום שנכנס בכרם נבות היזרעאלי ואמר ליה הרצחת וגם ירשת וגו' (מלכים א כ״א:י״ט) ילקו הכלבים וגו' (שם) וכתיב ויצום שהתענה אותו היום: