פרשנות מצטטת על מלכים א כב:לה

אם בחקותי. במכדרשב"י (דף קי"ג) איתא, בחקותי דא תורה שבעל פה, משפטי תשמורו דא תורה שבכתב, ובספרי פרשת ראה (פיסקא נ"ט), אלה החקים אלו המדרשות, וכ"א בקדושין (ל"ו) ובמדרש תנחומא (ר"פ שופטים), מגיד דבריו ליעקב חקיו אלו מדרשות, ומדרשות היינו התורה שבעל פה שהם מדרשי מקראות, וכמה שכתב רש"י (ברכות י"א), מדרש הוא כגון מכילתא ספרא וספרי ובספרא בחקותי (ס"פ ב' פ"ח) אלה החקים וגו' אשר צוה ה' את משה בהר סיני, החוקים אלו מדרשות, מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני. להבין דעת רבותינו לפרש לשון חקים על התורה שבעל פה, נראה לי כי תורת משה הכתובה היא נגלית ונסתרת, נגלית היא כפי כוונתה הפשוטה כמו תהיא מתורגמת מן המתרגמים ומבוארת מפירושי הפשטנים, אמנם נסתרת היא מלהבין אותה חוץ מכוונתה הראשונה הפשוטה גם כוונתה הפנימית, שהיא באמת הכוונה האמתית לפי המכוון מנותן התורה ית', לדעת החכמה העליונה ית', ולהודיענו ענינים יקרים ומדעות נכבדות עליונות מאד הנמצאות בכוונות התורה, והיא התורה שבעל פה שהוא פירוש וביאור התורה ומצותיה על אמתות עומק עניניהם; ולהיות שתכלית התורה שבעל פה היא הבקשה והחפוש הדרישה והחקירה להבין עומק משפט מצות התורה על בוריים, שפיר נוכל לקרות התורה שבעל פה בכללה בשם חקים כי שרש חיק ישמש גם כן על תוכיות הדבר עומקו והסתירו (דאס איננערע, דיא טיעפע, דאס היימליכע), כמו כלו כליותי בחיקי כלומר תוך הגוף, וכן כעס בחיק כסילים ינוח רצה לומר בתוכם בקרבם, וכן אל חיק הרכב (מ"א כ"ב), דתרגומו לגו רתיכא (פערטיעפונג דעס וואגענס), בחיק יוטל הגורל, שוחד בחיק, שהוא כנוי לההסתר וההצנע (היימליך), וכן יורה שורש חקק על הדרישה והחקירה (ערפאָרשונג), כמו גדולים חקקי לב (שופטים ה'), שהלב חורש וחוקק להגיע אל תכלית המחקר (יעו"ש ר"ש ב"מ), דומה לשרש באר שיורה על חלל העשוי בקרקע על ידי חפירת וחקיקת העפר מתוכה (גרובע), כמו תורידם לבאר שחת, ויורה גם על הפירוש והביאור הנעשה על ידי חפירת וחקיקת דבר מדבר, והוצאתו אל ההתבוננת (ערקלארען), כמו באר את התורה, והמכוון אם כן במלת בחקותי החקירה והדרישה לעמוד על עומק כוונת מצותי; וכבר יאמרו מן המפרשים ששם תורה הוא לשון חקירה ועיון, מן התרים את הארץ, לתור את הארץ, והוא חלק העיון שבה הנצרך אל החקירה והעיון, ובד"ז הבינו גם רבותינו לאוקמה הך. אם בחקותי תלכו, על תלמוד תורה, כי אמרו בספרי אם בחקותי תלכו מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה רצה לומר לעמוד על עומק כוונת מצות התורה והחכמה הכמוסה בהם, שהוא טורח גדול ודבר קשה ההשגה, ובתלמוד תורה בד"ז נקרא האדם תמיד הולך, לכן אמר תלכו, כי לא במהרה תושג התכלית המבוקשת, כי גם אחר שהשגנו ממנו מעט ישאר לנו יותר ויותר, ולא תפסוק תנועת ההשתדלות וההליכת ההשגה בה, והיא התורה שבעל פה בכללה; והסתכל על לשון שאמרו רבותינו שהמקום מתאוה וכו' כי לא רצו לפרש מלת אם לענין התנאי, כמו אם יעברו בני ראובן ונתתם, דאם כן יתיר לנו ללכת בחקים ולשמור המצות כדי לקבל השכר, שאמר אחריו ונתתי גשמיכם בעתם, ובאמת זה אינו, שהעבודה האלקית הנדרשת ממנו ית' מעמו ישראל, היא העבודה שלא על מנת לקבל פרס, אלא נדרשת לעצמה ולשלמות המושג באמצעותה, ולזה ביארו מלת אם מענין התקוה והבקשה (וואונש פארטיקעל), כמו אם תקטול אלוה רשע (תהלים קל"ט), שפי' הלואי, וכן ישראל אם תשמע לי (תהלים פ"א), וכן אם ישך נא מצליח דרכי, וכן כאן. אם בחקותי תלכו, פי' הלואי שתלכו בחקותי, שהוא ית' משתוקק כביכול ומתאוה להשלים מעשי ידיו, הנה למוד התורה וקיום מצותיו נדרשים לעצמם מצד השלמות הנמצא בם, והשכר והברכה בא מאליו. ובע"א דף ה' אם בחקותי תלכו אין אם אלא לשון תחנונים, מבואר כדברי, ואזלה כדאמר ר"א (מכדרשב"י בלק ר"ג ב') עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו', עמי, כמה קב"ה אבא רחמן על בנוי, אף על גב דחבו גביה כל מלוי ברחימו לגבייהו כאבא לגבי בריה חטי בריה לגבי אבוי אלקי ליה, כ"כ דאלקי ליה לא תב מארחיה, נזיף ביה במלין ולא קביל, אמר אבוי, לא בעינא למעבד לברי כמה דעבדנא עד יומא, אלו אלקיי' יהא חשיש ברישיה הא כאיבא דיליה גבאי, אהא נזיף ביה הא דיוקניה משתני', מה אעביד, אלא איזיל ואתחנן לגביה ואימא ליה מלין רכיכין בגין דלא יתעצב. כן בכל זינין אזיל קב"ה בישראל, שארי עמהון לאלקאה ולא קבילו, אמר קב"ה חמינא בברי דבגין מלקיותא דלקינא לון אינון חששו בראשיהון, ווי דהא מגו כאיבא דלהון חשישנא אנא דכתיב בכל צרתם לו צר, נזיפנא בהו אשתני דיוקנא דלהון דכתיב חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות, ווי כד אסתכלית בהו ולא אשתמודעו, השתא אהא מתחנן לגבייהו גו תחנונים עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, ברי יחידאה דילי חביבי דנפשאי חמי מה עבדית לך, שליטית לך על כל בני היכלי שליטית לך על כל מלכין דעלמא. ואי עבדית לך עובדין אחרנין, ענה בי אנת הוי סהיד בי, עמי זכר מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם, זכר נא הוי דכיר במטו מנך ומה יעץ. ע"כ דבריו המתוקים, והוא המכוון כאן אם בחקותי תלכו הלואי שבחקותי תלכו.

והמלך דוד כו'. קשה דהא אשכחן באחאב (מלכים א' כב, לה) והמלך היה מעמד במרכבה. וביהורם נמי (מלכים ב' ז, יז) והמלך הפקיד את השליש. וכן נמצא לשון והמלך אצל רשעים רבים. וי"ל דשאני בדוד ושלמה שנזכר שמותם, (כששמחים) [כשמחים] ואומרים וה על שמלך מזכירים שמו לשבח (יפה ענף). וקשה הא מצינו לשון זה גם כן ברחבעם כדכתיב (מלכים א י״ב:י״ח) והמלך רחבעם התאמץ. וי"ל שגם הוא היה צדיק רק לא כדוד ושלמה:

ומכה אביו. הכאה שיש בה חבורה (רש"י מרבותינו), וכבר מצאנו שם מכה לענין חבורה שנצרר בה דם (וואונדע), כמו ויצק דם המכה (מלכים א כ״ב:ל״ה), וכן מכה טרי', וכתיב"ע כאן ודחביל אבוי: