פרשנות מצטטת על מלכים ב א:ח

אל השופט. לא דבר נכונה במשתדל שהתורה לא בחרה דרך אחד בהנהגת העם והרחיקה כל זולתו כי כל דת אלהית לא תוכל להתעלם מענין גדול ונכבד כזה אשר היו תוצאותיו בשלמות המדות והדעות וכ"ש הדת האלהית האמתית וכ"ש וק"ו אחר היותה לא בלבד דת רוחנית אבל גם דת נימוסית ומדינית, ואיך תעזוב העם הנבחר לכל מקרי הזמן מבלי שתלמדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואם תשאלהו א"כ במה חטאו ישראל בשאול להם מלך, ישיב כי החטא היה סבת השאלה דהיינו שנוי פנימי בדרכי האומה להיות גובר ביניהם אהבת ההנאות והכבוד המדומה ועל זה היו צריכים למלך שיהיה לו עושר וכבוד, והנה אין המקראות מסייעים לזה הפירוש והוא נדחק להוציאם מפשטם, והן לו יהי כדבריו שהחסרון הנולד באומה גרם להם לשאול מלך, משם ראיה כי התורה לא תוכל להניח הדבר ברשות האומה לקיים ולאשר ביניהם מצב והנהגה שאינם ראוים, ולמה הקפידה רק על לא ירבה לו סוסים, וכתב לו למען יאריך ימים וגו' ואם כדעת המשתדל הטוב טוב שלא יאריך ימים הוא ובניו, כי יהיה מזה סימן שהעם חזר למוטב, והנכון שהשופט הוא הגוזר הדין בין בעלי הדין ע"פי משפטי התורה ופעמים שהגדול שבהם היה יוצא ובא לפני העם, אך לא היה סר בשופטו מכללי התורת האלהית ולא היה בשום אופן ליג'יסלאטור (מחוקק) ופעמים יקרא שופט היוצא ובא לפניהם במלחמה אם להיות הוא בעצמו ראש הדיינים, ואם להרחבת לשון בלבד, וכששאלו להם ישראל מלך אלו לא הוסיפו לאמר לשפטנו ככל הגוים לא היה בזה עון אשר חטא ולדעת המעתיקים ג"כ מצוה — (ויש להם סמך גדול בכתוב (ויקרא ד') אשר נשיא יחטא כפירוש הרב נה"ו שם שפירש נשיא מלך ודבריו נכונים מאד עיין עליו) — רק הם לא אבו שיהיה המלך רק שר הצבא כמשפטי התורה וכמלכי קצת גוים קדמונים אבל שישפוט אותם ככל הגוים שיהיה המשפט מסור בידו אל כל אשר יחפוץ יטנו ואולי מפני ההפקר שהיה ביניהם באומרו איש הישר וגו' באו לידי מדה זו, והעד שהחטא זה היה ולא אחר, שמבלעדיו, לא יובן הכפל באומרו וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטינו ואלו לא היתה זולת לשפטינו סבת החטא לא היתה נכפלת ללא צורך, וזה גרם שה' מחוקקנו כי הוא הוא המחוקק ולא זולתו אמר לשמואל לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם כלומר אלו שופט אחר תחתך שאלו שימלוך הוא ובניו בקרב ישראל היו מואסים בך כי היו רוצים להסב זכותך ורשותך לאיש אחר רק עתה שרוצים שהמלך ישפטם ככל הגוים כלומר שיסדר לפניהם משפטים באוות בפשו א"כ אותי מאסו כי בזה הם נוגעים בחלקי חלקת מחוקק, ומזה להיות המלך שבחרו בו איננו כמלך שבחרה בו התורה באומרה שום תשים עליך על זה אמר והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליכם וכן אמר להם את בניכם יקח וגו' ואת שדותיכם ואת כרמיכם וגו' והיוצא מן הכלל כי להיותו משולח מרסן התורה האלהית סופו שיכביד עולו ג"כ על העם והראה להו בזה באצבע תולדות הדיזפוטיזמו (המלוכה בלתי מוגבלת) ואלולי כן כמו שפירשנו הלא שקר ח"ו דבר שמואל ע"ה בכל האיומים האלה, כי חקי התורה יעמדו נגדו אם לא שלהיות הדבר מסור בידו ואינו נכנע לשום משפט יוכל לעשות כהנה אלף פעמים — והנה פירשנו משפט המלוכה מנהג המלוכה והם החמסים שיהיה המלך נוהג בם וזה שלא כדעת האומר כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, ואם מצינו עוד ויכתוב שמואל את משפט המלוכה שנראה בי האמת כדעת האומר כן, אולי נוכל לומר שהכוונה באומרו משפט המלוכה מה שעתידה מלכות לעשות וזה על דרך והיתה השירה הזאת לפניו לעד שיהיו דברי שמואל ואיומיו עומדים לנצח לעת תמוט רגלם תחת כובד העול שיטיל עליהם המלך-השופט, ואינו רחוק שישתמש בשם משפט לכוונה זו כי מצינו עלכל הצרות העתידות לבוא על מואב משפט באומרו (ירמיה מ"ח) עד הנה משפט מואב, וכן בקצת שינוי (מלכים ב' א') וידבר אליהם מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם וגו' ויאמרו אליו איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו, ויותר מפורש אומרו ויהי בהשפט יהוא עם בית אחאב (ד"ה ב' כ"ב) ונקראו עונשי ה' החרב והרעב וגו' ד' שפטי הרעים. ויתכן ג"כ שהכוונה שאם ישראל יבחרו בהנהגה זו Dispotisme ידעו נאמנה שכבר זכו והרשו את המלך לעשות כחפצו, ואין להם עוד כח וזכות למחות בידו, כי מרצונם הטוב הטו שכמם לסבול חקי הדיספוטיסמוס.

ויתן איש בתרו. דע כי מלת איש כמו בעל, וכן "איש מלחמה" (שמות טו ג) "והאיש גבריאל" (דניאל ט כא), ופי' בעל כמו עצם הדבר, וכן איש בליעל (ש"ב, כ, א), סמוך גם כן בחיות וביריעות "אשה אל אחותה" (שמות כו ג) נתן בתר כל איש לקראת רעהו כי הבהמה והאדם שנים המה:

ויתכן לומר כי על שם סופו שנסתלק וחזר אלהיי נקרא אליהו, שהוא כולל שני שמות דין ורחמים, אל הוא הדין והוא הברית, יו"ד ה"א וא"ו. הוא הרחמים והוא השלום, והנה הוא כלול מכח הדין והרחמים, וזהו בריתי שלום. ולכך העניש לשר החמשים וחמשיו מכח הדין, והחיה המת מכח הרחמים. ועוד רמז בחשבון שמו פי שנים בשם המיוחד, והיה פינחס דור שביעי ליעקב אבינו כשם שהיה חנוך שביעי לאדם, והם כנגד יום השביעי שהוא שבת, והוא יום המנוחה והחיים, וזה מבואר.