פרשנות מצטטת על מלכים ב א:טז

(ג-ז) השאלות: אליהו אמר המבלי אין אלהים בשם עצמו, והמלאכים ספרו שאמר גם זאת בשם ה', ובפסוק ט"ז גם אליהו שינה דבריו ואמר הכל בשם ה':

הן קרבו ימיך למות. על דרך הפשט למדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר, כענין (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא. ולשון קריבה זה הוא נזכר בצדיקים (בראשית מ״ז:כ״ט) ויקרבו ימי ישראל למות, (מלכים א ב׳:א׳) ויקרבו ימי דוד למות, וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב והנגזר, או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש. ולפי הידוע שקבע הקב"ה ברקיע מהלכות הכוכבים ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעוה"ז, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז"ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו אבל היתה ביניהם חכמה מפוארה, ובפירוש אמרו במועד קטן סוף פרק אלו מגלחין, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא והביאו ראיה לזה ואמרו תדע דהא רבה ורב חסדא תרוויהו צדיקי הוו, מר חיי ארבעין שנין ומר חיה שתין שנין, בבי רבה שתין תכלי ובבי רב חסדא שתין הלולי, בבי רבה נהמא דשערי לאינשי ביתיה לא משתכח בבי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבא לא נבעי. וזו ראיה גמורה שהם מודים בחכמה הזאת, וכן האמת כי הש"י נתן להם הכח בעת יצירתם להועיל ולהזיק, אבל הוא יתברך עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים הנה כחו יתברך עליון על הכל לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל, לקיים הנגזר ולהוסיף על הנגזר ולגרוע ממנו, וכן בשנות האדם מקריב ימי חייו אל העת הנגזר וממלא אותן, שנאמר (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא, ומאריך אותן על הנגזר, מחזקיהו, שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ואין התוספת אלא על דבר הקצוב והנגזר בתחלה, ויאמר כי הש"י הוסיף לו על הנגזר ט"ו שנה. ומקצר אותן מהנגזר, מאחזיהו בנו של אחאב מלך ישראל שחלה והלך לדרוש בעבודה זרה וקצר את ימיו, שנאמר (מלכים ב א׳:ט״ז) יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות, ופסוק זה מעיד שהיתה סבת מיתתו דרישתו בע"ז שאם נגזרה עליו מיתה מתחלה מה בא הנביא להודיעו. נמצאת למד שהקב"ה ממלא ימיו של אדם ומקרבן אל העת הנגזר, וכן מאריך אותן על הנגזר ומקצר אותן מן הנגזר, הכל כרצונו, כי לכך נקרא שדי על שם שמשדד המערכה ומנצח אותה, והכל לפי השכר והעונש. וא"כ באור המאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי מאחר שכח הש"י עליון על הכל ולא הושלל ממנו יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם, כי חכמי התכונה חוזים בכוכבים מודים בכך בטענות שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט ויכול לבטל כחו, ובכל מה שנגזר במקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו כענין שכתוב (תהילים קמ״ה:י״ט) רצון יראיו יעשה, כלומר שהוא ממלא משאלות לבם בלא שישאלו כלל. אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה וצעקה, וזהו שאמר (שם) ואת שועתם ישמע ויושיעם, ועם התפלה והצעקה ינתנו לו, שכן מצינו שנתנו שלשתן בזכות התפלה, הבנים נתנו לרחל שנאמר (בראשית ל׳:כ״ב) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, החיים לחזקיה שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, המזונות לאליהו ואלישע שכן מצינו בהן שנתרבו המזונות ונצולו מן הרעב. ומפני זה העירו אותנו החכמים בשלשה אלו התלוין במזל והודיעונו כי יצטרך בהם רבוי תפלה, ועם התפלה יתבטל כח המזל כמו שנתבטל בשלשתן ע"י תפלה.

שלמה המלך ע"ה בא לפרסם בכתוב הזה (משלי יב) על שבח מדת הצדקה כי בשמרם עקב רב וימים על ימי המחזיק בה תוסיף. והנה היא תשועת הנפש והגוף והיא העולה על משפט מערכת הכוכבים, שהרי בידוע כי חיי האדם נגזרים הם כפי משפט המערכה ומעיד על זה מה שכתוב (שמואל א' כו) או יומו יבא כלומר יתקרב זמנו ויומו האחרון. וכן (מלכים א' ב') ויקרבו ימי דוד למות. (דברים לא) הן קרבו ימיך למות. ואין ענין קריבה אלא על עת הנגזר. ואע"פ שמערכת הכוכבים מחייבת היות ימי האדם נגזרים, יש על כח המערכה כח עליון כפי השכר והעונש להוסיף על הנגזר כמו שהוסיף לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) הנני יוסף על ימיך ט"ו שנה, ולקצר מן הנגזר כמו שקצר מן יהורם בן אחזיה בעונש שדרש בחוליו לע"ג, שכן אמר לו הנביא (מ"ב א) כה אמר ה' יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות. וע"כ אמר שלמה כי הצדקה מדה עליונה ועצומה כחה גדול ופריה חיים, זהו שאמר בארח צדקה חיים כלומר תוספת חיים על הנגזר. וכמו שדרשו רז"ל בבנימן הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה באה לפניו אשה בשני בצורת אמרה לו ר' פרנסני א"ל העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה בנימן הצדיק ונטה למות אמרו לו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ובנימן הצדיק שקיים אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות, תנא הוסיפו לו כ"ב שנה. ודרך נתיבה אל מות. כלומר וכיון שכן בטוח הוא כי בדרך נתיבה לא ימצא מות, כי כל הדורך נתיבה לא יראה מות קודם הנגזר וקודם זמנו לא ימות. וכענין שכתוב (משלי י') וצדקה תציל ממות, כלומר שהיא מגינה עליו שלא ימות קודם זמנו, כי מאחר שהצדקה היא מוסיפה על הנגזר כ"ש שתגיע ותקרב הימים על הנגזר ולא ימצא מות קודם בא זמנו. ענין הצדקה הוא שיתן אדם משלו למי שצריך. והנה היא מדרגות רבות, יש צדקה שיתן אדם פרוטה לעני מן האומות. גדולה ממנה שיתן לעני ישראל והוא מעניי עיר אחרת. למעלה ממנה שיתננה לעניי עירו שנאמר (שמות כב) את העני עמך, עני שעמך. למעלה ממנה שיתננה לעני קרובו שנאמר (ישעיה נח) ומבשרך לא תתעלם. למעלה ממנה שיפרנס את בניו. וכן אמרו רז"ל מאי דכתיב (תהלים קו) אשרי שמרי משפט עושה צדקה בכל עת, וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, למעלה ממנו שהוא מפרנס אביו ואמו שהוא מקיים מצות כבוד אב ואם והיא צדקה גדולה שאין לך למעלה ממנה, ע"כ שכרה אריכות ימים הוא שכתוב (שמות כ) למען יאריכון ימיך. זהו בארח צדקה חיים. והנה זה מדה כנגד מדה. וכן מצינו ביוסף שפרנס את אביו י"ז שנה והיא מדה כנגד מדה. בזכות צדקה שעשה יעקב עמו שפרנס אותו י"ז שנה, שהרי כשפירש יוסף מאביו בן י"ז שנה היה שנאמר (בראשית לז) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה. ובזכות שפרנס יעקב את יוסף שבע עשרה שנה מצינו שפרנס יוסף ליעקב במצרים י"ז שנה מדה כנגד מדה. וזהו שכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.