פרשנות מצטטת על מלכים ב א:י

(י) ואליהו הוריד את האש ותפל אש ה' כו' ונכון לגרוס ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמשיו (מלכים ב' א) ששם היה בגזירת אליהו בלא תפלה וגם כתוב שם לשון ירידה:

ועברתי בארץ מצרים. כל הפרשה היא ספור משה ואהרן לכל עדת בני ישראל, וע"כ היה הכתוב ראוי לומר ועבר ה' בארץ מצרים, ועל כן יעשו רז"ל מדרש בזה אמרו ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כלומר ע"י מלאך שלוח מאתו במגפות כענין דוד וסנחריב.
והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, פירושו כי גם המכה תהיה על ידי הקב"ה לא כמלך שעשה נקמה בשונאיו לפניו ע"י אספקלטור שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו כענין אליהו בשרי החמשים.
ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח השלוח מאתו לכל המעשים הנעשים בארץ והוא המלאך הגדול הנקרא בעבור כן מטטרון, כי פי' המלה מורה הדרך, וכן נקרא השליח בלשון יון מנטטור.
אני ה'. אני הוא ולא אחר שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו, כן כתב הרמב"ן. ובאור דבריו כי אלו היתה מכת בכורות ע"י שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהיה המכה במדת הדין מתוחה אפילו בישראל מפני שלא היו ראוים להצלה ועל כן היה הדין על ידי הקב"ה בעצמו וכבודו, והיא השכינה שהיא כלולה במדת הדין ובמדת רחמים כדי שינצלו ישראל, וזהו לשון החכמים ולא ע"י השליח כלומר לבדו אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, ומזה תמצא במכת בכורות לשון אנכי שהוא רמז לשכינה והוא שכתוב הנה אנכי הורג את בנך בכורך כלשון האמור ביעקב שירדה שכינה עמו (בראשית מ״ו:ד׳) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, וזהו שכתוב (שם טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שהרי הדין ע"י שכינה להרוג המצריים ולהציל ישראל, זהו שכתוב בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל.

ואשר אאמינהו בו אני, נאות ואמתי בדרוש הזה הוא שנאמר שפעולות הנביא ודבריו הנפלאים הם בג' מינים, מין האותות והמופתי' שיעשה בשינוי הטבע. ומין הגדת מה שקרה או מה שיקרה מדברים היו או יהיו מבלתי שיהיה בהם טוב או רע כמו מה שהגיד שמואל לשאול (שמואל א' ט') שנמצאת האתונות. ומן היעודים הרעים או הטובים שיהיו לאומה מן האומות או לאיש מן האישים בעתיד. והנה בחינת הנביא תהיה במין הראשון ובמין הב' הנזכרי' בלבד. לא במין השלישי מן היעודים העתידים מהטוב או מהרע והשכל יגזור בזה כי הבחינה אין ראוי שתהיה כי אם בדרכי הנעשים לתכלי' הבחינה או הנסיון לא במה שיכלול הגמול והעונש לאחרי'. ולכן תהיה הבחינה האמתית בעשיית האותות והמופתי' בזולת המנהג הטבעי כדי שיכירו וידעו בני אדם כי שם ה' נקרא עליו והוא בנבואתו פועל בחומר העולם, ועושה בהויות כרצונו וכן בהגדת מה שקרה או שיקרה בהיותו דבר נעלם ונסתר מאותם השומעי' כי כל זה יורה על הרוח האלהי אשר בו ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. ואמנם בעניני היעודים הטובי' או הרעים העתידים והגזורי' על עם ועל איש. לא תהיה בחינת הנביא בהם לפי שאלה יהיו חוזרים כבר כפי השתנות הכנת המקבלי' ולא תצדק הבחינה בהם. ואל תקשה עלי ממאמר מרע"ה (פ' קרח) אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקדת כל האדם יפקד לא ה' שלחני. ומאמר אליהו (מלכים ב א׳:י׳) אם איש אלהים אני תרד אש מן השמי' וגו'. כי המאמרים האלה לא נאמרו לאמת נבואותיהם כמו שחשב הרבי חסדאי. כי כבר היו נביאים מוחזקי' ומה להם עתה להבחן אם היו נביאי' אם לא, אבל היו זה מאתם עונש ומשפט נפלא לאנשים שהיו מבזים אותם לא בדרך בחינה. ולזה תמצא שכאשר בא יונה אל נינוה והיה הרצון האלהי שיעשה תחלת נבואתו שם ביעוד הרע ההוא לא נתקיים ביעוד ההוא ולא נתאמתה בו נבואתו. לפי שהיה מהמין השלישי הנזכר ולא יבחן הנביא בו. וכאשר שבו מדרכם הרעה שב הש"י מחרון אפו ולא הביא עליה הרעה. ולזה היה מאמר ירמיהו הנביא עליו השלום כלו כפשוטו רגע אדבר וגו' ורגע אדבר וגו' שפעמים ידבר על ידי נביאו או בלתו יעוד רע או יעוד טוב ויחזרו כלם בשנוי הכנת המקבלי' ומעשיהם. ולא התנה בהם דבר מבחינ' הנביא לפי שלא תהיה בחינתו בזה המין מן היעודי' הטובים והרעי'. ותחלת הנבואה תורה עליו שאמר וארד אל בית היוצר ואראה והנה הוא עושה מלאכה על האבני' ונשחת הכלי אשר הוא עושה כחומר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשו' וגו'. והוא ודאי משל להשחתת כתות האנשים את דרכם מהתקון והטוב אשר חשב עליה' יוצרם. אשר לזאת הסבה חוייב שיעשה כלי אחר כאשר ישר בעיניו. ואמר שיודיעם שכחומר ביד היוצר כן הם בידו בית ישראל רוצה לומר שלא יבטחו ביעודים הטובי' שהבטיח לאבותם. וגם לא יתיאשו ביעודי העונשי' שיתרו בהם הנביאים כי כל זה יחזור בהשתנות הכנת האנשים המיועדי' בה. ולא נצטרך לדחוק הכתובי' בפירושי' זרים כאשר פירשום הראשוני' ומפני זה גם כן ירא יעקב מעשו לפחדו פן יגרום החטא ולא יתקיים היעוד הנאמר לו, ואמנם מאמר רז"ל (ברכות ד' כ') שכל יעוד היוצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר אם שנפרש אותו כמו שפירשו הרב רלב"ג בשלא יהיה התנאי בעצמות, או שנאמר והוא היותר נכון שהמאמר ההוא היא סברה גוברת שחשב האומר אותו שהיעוד הטוב אינו חוזר, וכבר כתב הרב הגדול בפיר' פרק חלק שהמאמרים שאינם לענין מעשה או בענין הדין שאין האדם מחוייב להאמין בהם כי אם לפי שיהיה מסכים אל שרשי התורה ועניניה, כי הסברות ההן לא היו הלכה למשה מסיני לחכמים ההם כי אם מחשבה וסברא עיונית לא זולת זה, ויפורש עם זה מאמר הכתוב שאמר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא שיהיה זה בשייעד על אות או מופת או יגיד מה שיקרה מהדברים שאין בהם טוב ולא רע כמו שאמרתי, ואמנם אמרו בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו הוא להודיע שלא יאמרו שטעה הנביא בשקול הדעת ובשגגה כשגגה שיוצאת מלפני השליט כי בכונה ודעת דבר מה שדבר לשקר והוא הזדון ועל כן לא יגורו מחכמתו ומהתפארותו בנבואה ויהרגו אותו על כל פנים: