וַיֹּאמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ אֶל־אֱלִישָׁ֜ע שֵֽׁב־נָ֣א פֹ֗ה כִּ֤י יְהוָה֙ שְׁלָחַ֣נִי עַד־בֵּֽית־אֵ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע חַי־יְהוָ֥ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֖ אִם־אֶעֶזְבֶ֑ךָּ וַיֵּרְד֖וּ בֵּֽית־אֵֽל׃
רבנו בחיי
וע"ד הקבלה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, מלת שם נאמר על השכינה כי לא ינקה השם המיוחד את אשר ישא את שמו לשוא וכן כתוב (ויקרא י״ט:י״ב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, יאמר כי הנשבע בשמו המיוחד לשקר הוא מחלל שם אלהיו כי הכל מיוחד זה בזה. וחומר איסור השבועה מפני שלשון שבועה נגזר משבעה והם ז' קולות שהשיג משה במעמד הקדוש הזה וכל העובר על השבועה הוא מעיד על עצמו שאין לו חלק לעוה"ב ויצא מכלל השבעה. ואמרו רז"ל מה בין שבועות לנדרים שבועה כנשבע במלך עצמו, נדרים כנודר בחיי המלך עקרו של מלך, ולפיכך חמור הנדר יותר מן השבועה, זכר לדבר (מלכים ב ב׳:ב׳) חי ה' וחי נפשך, חי ה' זהו המלך עצמו והוא השבועה וחי נפשך זהו חיי המלך והוא הנדר.
עזרא בן שלמה
ומ"ע (נ"ל ומכללה) של ל"ת לקיים מה שנדר וכל דיני נדרים ולא לאחר אותם. ומכללם מצות ל"ת שלא להקדים תרומה לבכורים ומ"ש לראשון כדכתיב (שמות כ"ב) מלאתך ודמעך לא תאחר. ואמרו חז"ל ת"ר חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים. חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות ואמרינן בספרי (פ' ראשי המטות) הפרש בין נדרים לשבועות נדרים כנודר בחיי המלך ובשבועות בשבוע במלך עצמו ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר (מלכים ב ב) חי ה' וחי נפשך אם אעזבך ואמר עוד חומר בנדרים מבשבועות כיצד האומר קונם סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח בנדרים אסור לעשות' אע"פ שהן מצוה ובשבועות מותר לפי שאין נשבעין לעבור על המצוה כי זה כי נדר דבר שאין לו קצבה והוא למעלה מן המדות ולמעלה מבנין המצות ולכך כחו גדול לבטל ולעקור המצוה והשבועות והמצות הם המדות ובעבור זה אין כח בשבועה לעקור את המצות ולשון שבועה תוכיח שהיא מלה חצובה משבע' בעבור כי משם הסתפקות המדות. ולא הוצרכו להזכיר אמן בבה"מ לפי שהיה השם נזכר לפנים מאסקופת העזרה בכתבו והיתה הימין השם מנעת ונזכרת עכשיו לא נזכר השם אלא בכינויו הוצרך לומר אמן. וכן מתפרשת הדבר יותר