וַיְהִ֣י כְעָבְרָ֗ם וְאֵ֨לִיָּ֜הוּ אָמַ֤ר אֶל־אֱלִישָׁע֙ שְׁאַל֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ בְּטֶ֖רֶם אֶלָּקַ֣ח מֵעִמָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע וִֽיהִי־נָ֛א פִּֽי־שְׁנַ֥יִם בְּרוּחֲךָ֖ אֵלָֽי׃
רש"י
ויהי אחרי כן ויך דויד. אחר שאמר דוד לבנות בית וא"ל הקב"ה לא תבנה אתה אמר דוד הואיל ואין עלי לבנות הבית אלא בני עתה אכינה ואסדר לו הכל לכשיבא בני לבנות הבית שיהא לו הכל מזומן ועתה מניח הכל והולך ומספר היאך זימן לו הבנין שנלחם עם אויביו והקדיש שללם לבנין הבית וכן דרך הפסוק לדברו ודוגמא באליהו ובאלישע מאחר שאמר יהי נא פי שנים ברוחך אלי מניח כל המעשה מן המלכים ומספר והולך מן נפלאות אלישע היאך היו פי שנים עד שישלים הכל:
מלבי"ם
לפני מותו גם מצד העת ראוי שתתקיים ברכתו, כי אז יזככו הצדיקים נפשותיהם נוכח ה'. וה' ימלא דבריהם. כמו שאמר אליהו אל אלישע (מ"ב ב ט) שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך:
אברבנאל
והסבה השנית היא שכבר ביארו הפילוסופים שהשכל האנושי להיותו בלתי מעורב בחמר היה שבחלש הכחות הגופניות יגבר פועל הכח השכלי. ובפרק י"ג חלק שלישי כתב המורה שהכחות הגופניות בימי הבחרות מונעות רוב מעלות הדעות והמדו' אשר בעבורם יבא האדם להשגת תכליתו כי מן השקר שיעלה ביד האדם עם רתיחת הליחו' האהבה השלמה לשם והאמת בדברי' המושכלי', אבל כל מה שיחלשו כחות הגוף ותכבה התאוה יחזק השכל וירבו אורו ותזדכך השגתו עד שכאשר יבא האיש השלם בימים קרוב למות יוסיף השגה ורוב התבודדות תוספת עצומה, ולפי שנפשו תגיל ותשמח. כי על כן אמר החכם על הנשמה הטהורה (משלי ל״א:כ״ה-כ״ו) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, פיה פתחה בחכמה וגו' צופיה הליכות ביתה וגו', לפי שהחכמים כל עוד שמזקינים חכמה נתוספת בהם ומפני זה היו השלמים לעת סלוקם מן העולם הזה להרגיש' בעצמם היותם מלאים כל טוב, נכספין מן הטוב ההוא הנוסף עליהם להריק ממנו על זולתם, כמו שראינו ליצחק שאמר לעשו (פ' תולדות) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, שאמר זה לדעתו שאז תהיה נפשו באופן מן הדבקות כך שתהיה ברכתו יותר מועילה, ורבקה אשתו להסכים לזה הוסיפה בדבריו בספרה אותם ליעקב ואמרה ואברככה לפני ה' לפני מותי הנה הוסיפה לפני ה' לפי שנפשו בעת ההיא לפני ה' תעמוד ובו תדבק, וכן יעקב אבינו עם החלש כחותיו מחוליו אשר מת בו, בירך את יוסף ובירך אחר כך שאר בניו כלם ואמר אליהם האספו ואגידה לכם וגו', לפי שבעת ההיא נפתחו אליו שערי החכמה והמון נסתרות, ואז נדבה רוחו לגלותם לבניו, וכן אליהו אמר אל אלישע (מלכים ב ב׳:ט׳) שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ומפני זה אמרו חכמינו ז"ל בפרק קמא דגיטין (דף י"ג) ובכמה מקומות שמצוה לקיים דברי המת וכמו שנראה מדברי האחים אל יוסף (פ' ויחי) אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא וגו', לפי שלהיותו לפני מותו בעת הדבקות ההוא ראוי שיקיים מצותו, וכן היו עושי' החכמים הקדושים חכמי הגמרא שהיו מוסרים לתלמידיהם מסורות החכמה וסודות התורה בשעת מותם כמו שזכרו בסנהדרין פרק חלק (דף ס"ח) מרבי אליעזר הגדול שאמר לתלמידיו כשבאו לבקרו בשעת מותו למה באתם והם השיבו ללמוד תורה באנו ואז התיר להם כל ספקותיה', ועל רבינו הקדוש אמרו (כתובות דף ק"ג) שבשעת מיתתו מסר לתלמידיו מסורות חכמה ולא היו עושין כן לקנאת' ללמד החכמה בחייהם חלילה וחס כי אם להיות' בעת ההוא בגבול כך מהשלמות שהן ראויין אליו. ולפי שבסוף פרשה שלמעלה אמר השם יתברך למשה עלה אל הר העברים הזה וגו' ומות בהר אשר אתה עולה שמה וגו' לכן רצה לברך אז את ישראל בעת הפרד נפשו מגופו לפי שאז היה יותר מתבודד ודבק באלהיו וזאת היא הסבה השנית עליו אמר לפני מותו סמוך למיתתו כי אז היה איש האלהים רוצה לומר הדבוק ומתאחד באלהיו. ואחר שנתן הסבות לברכתו אותם אמר שישראל היו ראוין לברכה מארבע טענות: