פרשנות מצטטת על מלכים ב ג:כה

והנה זה בענין עבודת אלילים בלבד שאין אנו מאמינים אותו כל עיקר ואין אנו משגיחין בו בשום אות ומופת שיעשה, אבל בשאר מצות אם יאמר לנו שנעבור היום על מצוה פלונית שהקב"ה צוהו בכך, כיון שהוא קודם לכן מוחזק אלינו בנביא והוא מהלך בדרכי הנבואה והפרישות, יש לנו להאמין אותו, כיון שאינו מצוה לעבור על אותה מצוה לדורות ולעקור אותה לגמרי אלא הוראת שעה אומר כן, מצוה עלינו לשמוע לו, זהו שכתוב (דברים יח) אליו תשמעון. ומה שאנו סומכין על אות שלו, ובאפשר הוא שיעשה או בדרך חכמה וכשוף והוא אינו נביא, מפני שאנו הולכין אחר חזקתו הטובה, וכיון שהוחזק אצלנו קודם לכן בנביא יש לנו להעמידו על חזקתו, כמו שאנו סומכין על שני עדים שהם כשרים אצלנו ובאפשר הוא שיהיו עדי שקר, אלא אנו מעמידין העדים בחזקתן, וכן בכאן בנביא זה יש להעמידו על חזקתו, ועל זה אמרה תורה (שם כט) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו. וכן דרשו רז"ל, בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו, חוץ מעבודה זרה. וענין אליהו הוראת שעה היתה, שהקריב עולה בחוץ כדי להכחיש נביאי הבעל, ולא נתכוון לעקור המצוה, שאלו נתכוון אסור לשמוע אליו, שכל המצות נצחיות הן ולדורי דורות נתנו, שנאמר (שם ) לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ומה שהזכירו החכמים ז"ל אליהו, הוא הדין לכל שאר הנביאים שצוו מפי הקב"ה שנעבור על המצות לפי שעה, כמו שעשה יהושע שנצטוה בכבוש יריחו בשבת, ועשה זה לפי שעה, לא שנצטוה לעקור מצות שבת ח"ו. וכן מצינו באלישע שצוה (מלכים ב ג) וכל מעין מים יסתמו וכל עץ טוב יפילו, והתורה אמרה (דברים כ) לא תשחית את עצה, אלא לפי שעה צוה כן, לא לעקור המצוה, שאם נתכוון לכך אין שומעין לו ואין צריך לומר לעקור המצוה לגמרי אלא אפילו להוסיף עליה או לגרוע ממנו אין ראוי לנו להאמין בזה בנבואת שום נביא, וזה באור מה שאמרו רז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ועוד במסכת ברכות, אילו אמרה לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתינא ליה ולא שמענא מינה. ואפילו שמענו בת קול מן השמים כנגד המצות אין אנו שומעין הבת קול לעקור המצוה, לפי שהמצוה ע"י נבואה באה לנו שהיא למעלה מבת קול, ולכך לא היינו משגיחין בבת קול, ועל זה אמרו בבבא מציעא, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר כתבת עלינו בתורתך (שמות כג) אחרי רבים להטות.

ביום השלישי בהיותם כאבים. ת"א כד תקיפו עליהון כיביהון וכתיב"ע כד הוו מתמקמקין מן כיב גוזרתהון והטור העתיק פירש"י שכל מכה כואבת יותר ביום השלישי והוא טען עליו דבפרק ר"א דמילה לא משמע כן דקאמר מרחיצין את הקטן אף ביום השלישי שחל להיות בשבת וכש"כ ביום ראשון. וכ"כ הר"ן שם בפר"א דמילה שסכנת יום שני גדול יותר מיום שלישי. ומלבד זה לפירושם שמגודל הכאב הכתוב מדבר, לשון המקרא חסר והיה ראוי לומר כואבים מאד. ועוד אם חבורת המילה היתה סבת כאבם היה לו לקרא להסב הדבור אל הכאב, כבאיוב (ב' י"ג) כי גדל הכאב מאד, ולומר כאן כי גדל כאבם מאד, ומדלא הסב הכתוב לדבר על הכאב רק על האנשים הכואבים נ"ל שאין זה כאב חיצוני שבגופם מחבורת המילה, רק כאב פנימי שבנפש בענין יוסיף דעת יוסיף מכאוב דקהלת, שהוא צער פנימי על דברים הנעשים שלא לרצונו ודעתו, כי אנשי שכם היו מצטערים ומתחרטים על שהתרצו להמול, כי עי"ז יהיו שנואים בעיני העמים שבסביבותיהם על שעזבו דתם ויעמדו עליהם להרגם, כי אין לך שנאה גדולה יותר משנאת הדת, וכיון שהקרא מדבר מכאב לב וצער נפשם על התרצותם להמול לראותם את הרעה הגדולה המעותדת לבוא עליהם מסבת המילה, וגדלה דאבון נפשם עליהם כי הם גרמו לעצמם הרעה הגדולה הזאת לכן הוציא הכתוב צער נפשם בלשון כואבים כי הם בעצמם היו הפועלים להביא עליהם כאב לבם וצער נפשם, ועל זה יורה גם מלת "בהיותם" שיוסב הדבור על עצמו, שהיו כואבים ומצטערים על נפשם בעשותם בידיהם דבר בלתי השתכלות על סכנת מות שיגיע להם, וצ"ל עוד מדלא הסב הכתוב הדבור אל הכאב לומר "כי גדל כאבם" רק על האנשים הכואבים, להודיע עוד מה שהוזכר בספר הישר דאנשי שכם אחר שנתיישבה דעתם עליהם ביום השלישי הסכימו ביניהם להתאסף יחד על בני יעקב להרגם וזה הוא המכוון ג"כ בלשון כואבים, כי לשון כאב ישמש גם על השחתת דבר וקלקולו (פערדערבען) כי על השחתת תבואת השדה להמית שרשם בגזעם אמר (מלכים ב ג׳:כ״ה) כל חלקה טובה תכאיבו, וטעם כואבים, משחיתים ומחבלים, ומלת בהיותם אינו כאן על מציאותם וישותם (זיא ווארען) רק על השתנות דבר והתהפכותו ממעמד זה למעמד אחר (זיא וואורדען) כמו יהי לתנין, והיה לדם ביבשת וטעם "בהיותם כואבים" כאשר נשתנה דעתם וחזרו ממה שהתרצו תחלה להיות לעם אחד עם בני יעקב, עתה התחרטו ע"ז ונהפכו להם לאויבים והסכימו כעת להיות משחיתים ומחבלים את האנשים שאמרו עליהם תחלה שלמים הם אתנו (אינדעם זיא שמערצהאפט בערייענד, אונהיילשטיפטער וואורדען) ואין טענה לפרש מלת כואבים כפועל יוצא כי רבים מאד ע"פ המקרא פעלים שהם עומדים ויוצאים. ובזה אין מקום לקושית המפרשים, איך בני יעקב הצדיקים שפכו דם נקי חנם, כי לפי המבואר הכתוב עצמו מגלה לנו, שהם בעצמם גרמו להם הרעה הזאת, יען שהתחרטו והצטערו על שמלו, והסכימו לעמוד על בני יעקב להרגם, לכן השיבו גמולם על ראשם, כי הבא להרגך השכם להרגו. ונראה כי מה שהודיעה דינה הסכמת אנשי שכם כמוזכר בספר הישר לא נודע רק לבני יעקב והם העלימו מלהודיע בשורה זו ליעקב בל יוסיפו יגון על יגונו, לכן בהוכיחו אותו על מה שעשו הצדיקו מעשיהם בדבר אחר הכזונה וגו':