פרשנות מצטטת על מלכים ב ד:י

והמטה והכסא והספסל והשלחן. לא קתני שלחן בתר מטה, כסדר הכתוב (מלכים ב' ד, י) מטה ושלחן וכסא. משום דאין השלחן עשויה למדרס כמטה וכסא, אלא לאכול עליו היא עשויה, וכן ספסל דומה לכסא דעשויה למדרס כמוהו, משום הכי סמכו אליו. נמצא שבכל אלו השלשה, יש בו רבותא דאעפ"י שהם עשויים למדרס, להיותם של חרס אינם מטמאים אפילו משום מדרס מפני שאין להם תוך. והשלחן אין בו רבותא כמוהם שאינם עשויה למדרס, וגם אין לה תוך כמו שפירש הרמב"ם המטה והכסא והספסל והוא אלמנכר ושלחן ומנורה כלן אין להם תוך, ולכן מן הראוי היה להקדימה למטה ודומיו, אלא דהקדים המטה כסדר הכתוב. והא דלא סמך המנורה לשלחן אלא הפסיק בספינה, י"ל משום דספינה דומה לכלים הנזכרים קצת, שכלם הם כמו טבלה העומדת בשכיבה כזה משא"כ המנורה שצורתה כעצים העומדים זקופים כזה ולכן אין בה חדוש אפילו כשלחן, ולא הקדימה לכלם מהטעם שכתבתי בשלחן. ואפשר שמטעם זה שהיא עשויה בדרך דלא שכיח שיעשו כן מחרס, הוצרך התנא לפרש בה של חרס, אע"ג דכוליה מתניתין בחרס איירי שכן תחילתה הוא הטהורין שבכלי חרס, דלא תימא דאפילו בשל עץ איירי וטהורה אפילו מדרבנן, דומיא דשאר הכלים הנזכרים במשנה הזאת שהם טהורים אפילו מדרבנן להיותם פשוטי כלי חרס, ושזאת מפני צורתה שאינה עשויה בדרך הראוי לקבל ככלי מושכב, תהיה טהורה אפילו בהיותה של עץ כעץ דעלמא שאינו עשוי בצורת כלי, ועיין לקמן:

שולחנות רבים לו לעם ישראל. במקרא אנו מכירים את השולחן הן כאחד מכלי המשכן, שעליו הניחו את לחם הפנים (שמות כה, כג ועוד) והן כטבלה שעליה נהגו בני אדם לאכול, "שולחן המלך" (שמואל ב ט, יג) מכאן ושולחנם של אנשים רגילים מכאן (כגון מלכים ב ד, י: "מיטה שולחן כסא ומנורה" כריהוט בסיסי של חדר). בספרות חז"ל מוצאים אנו אזכרות רבות של השולחן האנושי וגם מוסד חדש, "שולחני" (משנה, מעשר שני ד, ב), שהוא חלפן כספים ו"בנקאי" של אותם ימים, שנקרא כך מן הסתם משום שהכספים היו מונחים לפניו על השולחן. עם זאת, עיקר עניינם של חכמים בשולחן הוא בנימוסים הראויים למי שיושבים סביבו לסעודה (שצריכה להיות, כאמור, מלווה גם בדברי תורה). יצירה בשם "מסכת דרך ארץ", שנערכה בשלהי תקופת חז"ל, אוספת לתוכה כמה מן הדרכים הראויות לתלמיד חכם (ולמען האמת, לכל אדם בן תרבות) היושב לסעוד: "לא ילקק באצבעותיו", "לא יגהק בפני חברו", "לא יהיה נוטל את הכיכר ויתלוש בו בשיניו ויחזירנו [אחר כך] על השולחן", ולא יתחיל בעל הבית לאכול קודם לאורחים, ואורח המוזמן לסעודה לא יביא עמו אורחים אחרים מבלי לקבל את אישורם של המארחים מראש, וכיוצא בזה עוד. המסכת מלמדת כי כאשר השולחן והסעודה נתפסים כמסגרת שאפשר לרוממה אל מעבר למילוי הצרכים הגשמיים ההכרחיים של בני אדם, יש להקפיד בהם הקפדה מיוחדת על התנהגות ראויה ומכובדת.

הנודר מן הבית מותר בעלייה דברי רבי מאיר – עלייה היא באופן כללי קומה שנייה. בתקופת המקרא אנו שומעים על "עלית הגג" אשר כמותה התקינה האישה הגדולה משונם לנביא. עלייה זו מכונה גם "עלית קיר" (מלכים ב ד י), ונראה שהכוונה לחלל הלכוד בין תקרת הבית ובין גג הרעפים האלכסוני. בתקופת המשנה והתלמוד היה גג רעפים אלכסוני נדיר, והרושם הוא שעלייה היא קומה שנייה לכל דבר. הבית והעלייה נזכרים במקורות רבים סביב שאלות הלכתיות שונות ובעיקר הלכות טומאה (אהלות פ"ה מ"ב ועוד), ושאלות ממוניות כאשר הבית שייך לאדם אחד והעלייה לאחר (כגון בבא מציעא פ"י מ"א-מ"ג ומקבילותיה). ממקורות אלו עולה שהעלייה היא תופעה מקובלת ורווחת. ברייתא אחת מלמדת שבעלייה היו כמחצית האבנים שיש בקומה הראשונה: "הבית והעליה של שנים ורצו שניהם שלא לבנות התחתון נותן שני חלקין והעליון שליש" (תוס', בבא מציעא פי"א ה"ב). אין זאת אלא שהעלייה הייתה נמוכה יותר, ואולי גם מקובל היה שזו לא השתרעה על פני כל שטח הבית.