פרשנות מצטטת על מלכים ב ד:יט

כָּל פַּרְשָׁה שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עַל דָּוִד פָּתַח בָּהּ בְּאַשְׁרֵי וְכוּ'. נראה לי בס"ד טעם לזה דידוע החיים נמשכים מן החכמה בסוד והחכמה תחיה בעליה, ולכן כל חולי יבא ע"י סילוק אור החכמה מן האדם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד ערש דוי, ולכן הצרעת תהיה על ידי סילוק אור החכמה בסוד ימותו ולא בחכמה וידוע כי ראש כינו לחכמה, ובזה יובן בס"ד (מלכים ב' ד, יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ, שהאדם צריך שימשך לו חיים מן החכמה בחיצוניותו ובפנימיותו בסוד הצלמים שיש לאדם, ולכן בקש רֹאשִׁי רֹאשִׁי בכפל ויאמר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ כי הוא בא משטרא דנוקבא ועל ידה ימשך לו, ועל כן דוד המלך ע"ה שהיה מבקש חיים לעצמו תמיד כי הוא לית ליה מגרמיה כלום אלא לקח חיים מאחרים, לכך פתח באשרי וסיים באשרי, שהיה קורא תמיד רֹאשִׁי רֹאשִׁי לרמוז לאור החכמה, כי אשרי אותיות ראשי ועשה כן באותם מזמורים שהם חביבין עליו שבהם מזמר עריצים, כדי להמשיך על ידי כך אור החכמה שבו החיים, ולכך אמירת התהלים מסוגל להמשכת החיים לחולה כנודע ולכך מזמורי תהלים הם ק"ן [150] כמנין מזל החיים [150]. והתוספות ז"ל הקשו מאי כל פרשה והא לא אשכחן שום פרשה שמתחלת ומסיימת באשרי אלא זו בלבד? ונראה לי בס"ד דמה שכתב מסיימת לאו דוקא על סוף המזמור, אלא כונתו לומר שכפל אשרי בשני פסוקים באותה פרשה כי הכפילה של אשרי בשני פסוקים זהו הוראה על חביבותה ולא תלייא בסיום המזמור ממש, וכהכי נמצא במזמור ל"ב (תהלים לב, א) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב הֳ' לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה וכן במזמור קי"ט אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ וכו' אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו וכו' דנקיט אשרי בתרי פסוקי בחדא פרשה.

מעי מעי. כפל המלה כדרך הנוהים וצועקים מכאב וכן ראשי ראשי (מ״ב ד) ור״ל בעבור הכאב שיש לי במעי מצער דאגת הפורעניות המעותד לבוא לכן אהיה מלא מחלחלה:

ואומר שהרב עשה שתי שתופים בחינת (צ"ל בחי) שנא' על החיים האמתיים, ושיאמר על הבריאות, ואמר שהמות נאמר גם כן על המות המוחלט והחולי החזק, ר"ל שאי זה חלי שיהיה אם ברוחות אם בליחות אם באברים כשיחיה (צ"ל כשהחולי) חזק יקרא מות, והוכיחו מאומר בנבל וימת לבו בקרבו (שמואל א' כ"ה ל"ז) שלא מת אז, לפי שאח"כ אמר ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות, הנה א"כ וימת לבו בקרבו, יהיה פירושו שחלה חולי חזק, ואמר הרב שלפי שמלת וימת יסבול החלי ביאר הכתוב בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה, והביאור הזה שכתב הרב אינו אמר אשר לא נותרה בו נשמה כמו שחשבו המפרשים, אבל הביאור הוא, ששם ספר שקדם לו החלי, ומאשר זכר החלי שהיה לו ושבא אחריו הנטות (צ"ל המות) ידענו שנחלה ונתקרב אל ההפסד עד שמת בודאי. וז"ש ולזה ביאר בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה, יורה שקדם לו חולי חזק ומת בסוף, ובזה הדרך עצמו ג"כ מצאנו בבן השונמית שהמיתה שנאמרה בו באה אחרי החלי, כמו שאמר ראשי ראשי ויאמר וגו' שאהו אל אמו (מלכים ב' ד' י"ט) ר"ל שחלה בראשו חולי חזק, ולכן אמר בהכפל הלשון ראשי, ראשי, ואמר וישב על ברכיה עד הצהרים וימת, הנה המיתה ההיא ג"כ באה אחרי זכרון החלי ומתקרב אל הרע, והוא המורה והמבאר שהיא מיתה מוחלטת. והנה הפסוקים מורים על אמתת זה, שבבן הצרפית אמר ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו (שם א' י"ז כ"א) ומלת תשב תורה שהיה מת בהחלט, כ"ש באמרו על קרבו. וכבר התאמץ הכספי ליישב הפסוק הזה ואמר שהוא מהשתוף הא' או הב' אשר זכר בשם נפש, והוא מבואר הבטול. ואמנם מ"ש הרב עוד שאלו אמר וימת היה סובל שיהיה החולי חזק, לא כיון חלילה כנגד וימת הנזכר בבן השונמית כמו שפירשו עליו, כי שם ביאור החולי קודם כמו שזכרתי, אבל אמרו על וימת הנזכר בנבל. הנה דברי הרב צעקו חוצה כי כן הוא שאמר שאלו אמר וימת היה סובל שיהיה החולי חזק וקרוב למות כנבל, יורה כי וימת אשר זכרתי הוא אשר בא בנבל, לא אשר בא בבן השונמית. ומאמר האנדלוסים שהביא הרב לא הביאו על בן השונמית, ולא כיון אליו חלילה, כי אם על נבל הנסמך בדבריו, וענין זה שהרב אמר שמיתה יאמר על כל חלי חזק, והביא מאמר האנדלוסים שאמרו על נבל שנתבטלה נשימתו, כדי להודיע שהאנדלוסים לא יפרשו מיתה על כל חולי השתוק והחנק הרחם להיות בהם בטול נשימה, וידמו למות המוחלט, הנה א"כ בבן הצרפית לא ספק הרב ולא בבן השונמית, ולא ג"כ האנדלוסים למה שמצאו בהם זכרון החלי קודם, ומה שנא' בדניאל שלא נותרה (צ"ל נשארה) בו נשמה, לא קדם לו זכרון חולי, ולכן לא יפורש בהחלט, ולמה יכחיש הרב פשוטי הכתובים האלה בעניני נס התחייה הזאת, מיתר הנסים שבאו בתורה. ומה שאמר הנרבוני איך נטמא אליהו בהיותו פנחס למתים, לא היתה ההקדמה מקובלת היותו פנחס, ואף שנודה בה, אשאלהו ואיך נטמא בהריגת זמרי וכזבי. והוא הוא פנחס הכהן, ואליהו למה העלה עולות בהר הכרמל, והוא עבר על תורה. אבל הם דברים יעשו חותם לצורך שעה ולתכלית העבודה האלהית. ומה שאמרו חז"ל שהביא בן כספי שאלו לר' יהושע בן הצרפית מהו שיטמא. וכן לר' אליעזר בן השונמית מהו שיטמא. והשיב כל אחד מהם מת מטמא חי אינו מטמא, ולא כיוונו השלמים האלה חלילה שלא מתו בני הצרפית והשונמית ושתמיד היו חיים כמו שחשב המפרש כספי ברשעתו, כי הם לא שאלו אם היו מטמאים בהיותם מתים, כי אם שאחרי שהחיו אותם הנביאים האם היו מטמאים כדרך החיים שכבר מתו שעצמותיהם מטמאים. והיתה תשובתם שאין ראוי לדון אותם כפי מה שהיו בזמן המיתה, כי אם כפי מה שהיו אחרי הנס, ולכן בהיותם כבר בחיים לא היו מטמאים. הנה זהו הנראה אלי בזה הענין להצדיק דברי הרב: